ריח הזכוכית כמעט והכריע אותו ברגע שפתח את דלת המונית. הוא
השתהה כך, עם מחצית גופו מחוץ לתא, עוצר את נשימתו עד שהעז
לבטוח באטמוספירה הלא מוכרת הזאת. הוא עצם את עיניו וספר עד
שבע, אז פתח אותם שוב והעז להרים את ראשו ולהביט בו. הוא היה
יפיפה.
הוא התנשא כך, חציו שקוף וחציו אפל כמו גלקסיה חדשה בשמיים,
קולט את אורות הכוכבים ומחזיר אותם בחוצפנות אל יעדים חדשים
שאליהם לא כוונו מלכתחילה. חיטוביו החדים לא היו ניתנים להכחשה
או התעלמות. הוא היה בן אלמוות שלא מכבר הגיח אל העולם.
הדלת השנייה נפתחה באיטיות ורגל חיוורת והססנית יצאה ממנה,
העקב האדום מסרב בעקשנות לשמור על יציבות "זה מטורף לגמרי,
נכון?" היא גיחכה "אל תדאג, כולם מגיבים ככה". הוא מיהר לצד
השני של הרכב וכמעט קרס בעצמו פנימה  כשמשכה בזרועו העטויה לבן
בכוח מפתיע בכדי להתרומם. המונית החליקה לדרכה בשקט מופתי,
מותירה אחריה סימנים לגשם קל.
הם המתינו לפני הדלתות הכפולות והיא חרצה לשון לעבר נקודה
בלתי נראית מעל ראשיהם, ידה האחת חובקת את גבו בחוזקה והשנייה
מלטפת את חזהו, ציפורן מקרית שורטת פה ושם. "כן?" שאל קול
מעורפל וצורמני, ברקע רחש אוקיאנוס שחור וארסי. "אני, זאת אני.
נו..." קליק ודחיפה אלימה והם היו בפנים, יוצרים מכתשונים
בשטיח הכחול שמיהרו להתמלא מחדש.
לאכזבתו הרבה, השומר לא לבש מדים, אלא ג'ינס שחורים ומקטורן
רכוס עד לכפתור האחרון, אקדח קטן, שחור אף הוא, התנדנד בשחצנות
על ירכו הימנית. צ'כוב גיחך בפינה סמויה.  פרט לכך הכל בו היה
מושלם: היציבה האיתנה, השיער הכהה המשוח לאחור, השיזוף, הזקן
הדקיק. הוא היה דמות מונפשת מכדים עתיקים, רב תכליתי, קפוא
וערני, נכון לשלוף חרב סמוראים, אקדח תופי או מסרק לפי הצורך.
נוכחותו תמנונית  היוותה את אולם הכניסה.
היא הנידה קלות בראשה ומשכה בידו. ניסיון לשליטה עצמית היה
מביא רק לתוצאה הפוכה. המוח שלה היה נכון לקפוץ מן הגולגולת
במטרה להמשיך ולכוון אותה ישר, עוד ועוד קדימה. השומר נתן בו
מבט סורק אחד מהיר ושב אל המוניטורים שלו ללא מילה. "קטן יותר
מהממוצע" ודאי חשב. היא הפטירה "לילה!" בצחוק שנוק, לא ממתינה
למענה, וקדימה, נבלעים בחלל המעלית שציפתה לבואם.
הוא טעם תות וניקוטין כשדחפה את לשונה אל פיו בכוח, החניכיים
מתחככות האחת ביריבתה.  הוא ליקק את שיניה, בלי שתתאפשר לו
אופציה נעימה יותר, שרסן ברזל ליישור הוסר מהן לפני שנים
מעטות. אורגניזמים בלתי נראים, נבגיים, ריחפו באוויר, מתקדמים
בתנועות מילימטריות לאורך הסיבים הדקים ביותר של הריפוד
הפנימי, המטונף והמחורר מסיגריות, מייחלים לזיעה טרייה ולתאי
עור מתים. הם זחלו מתחת לבגדיהם ובין שערותיהם, פולשים לכל נקב
ומתענגים על כל שפשוף, כל זוהמה. כמו הלקוחות המתמידים של
היקום, מנצלים כל משאב ומותירים אחריהם ריק וגזים מסריחים,
מעכלים את  הלחות ופולטים יובש מדביר. יד מגששת פגעה
אינטואטיבית בכפתור  והמעלית החלה לנסוק, בוכנות מפמפמות
בהתלהבות מעלה ומטה, 100% חמצן מיובא זרם דרך פתח האוורור,
ריאותיו בערו בחריפות, אך הוא לא הרשה לעצמו להשתעל. היא הרפתה
מפיו ותקפה את הצוואר, מותירה צלקות אדמדמות על הגליל הלבן
והדקיק. הוא הביט למעלה אל הדמות הדו ראשית שהביטה בו חזרה
מהראי הקבוע בתקרה וראה איך היא טסה באקסטזה מטה לכיוון מה
שנראה כמו הרצפה. העיניים פעורות לרווחה,  מתגרות בריקנותם.
לפתע היא חדלה והביטה אל חלון הזכוכית העגול שהיה קבוע הקיר
הנגדי לדלת התא. הוא הפנה את ראשו וראה איך שניהם משתקפים
בזכוכית, שדוניים למראה באור המעלית הצהבהב, על רקע שכבות
הואקום השחורות האינסופיות ,לחיים חצופות ומצח מתארך לחלופין,
לפי הטיית הראש. הוא הסתובב וגבו אליה, מנופף באצבעותיו
בהשתאות מול פרצופו כאילו צמחו בין לילה, הן היו משוחררות,
מכווננות, מיליארדי עצבים שיצרו ביחד שלמות אותה לא יכל לתפוס.
הוא הביט בכפות ידיו, הפך אותן, הסתכל על הציפורניים הלא
גזוזות ואז הפך אותן שוב, נבהל והסב את מבטו בחזרה אליה, היא
עדיין התבוננה בחלון. הוא החל לעסות את כתפיה בעדינות, מנותק
לחלוטין בין סיבובי ידיו, שגלשו בלי דעת אל השכמות, לבין שאר
חושיו, שאת צלילותם נאבק נואשות להשיג. לאחר מה שנראה כמו שבעה
מחזורי חיים המעלית נעצרה, הדלתות החליקו הצידה אך הם נשארו
קפואים בתנוחותיהם כמי שחוזים בשמש לראשונה בחייהם. הם התעוררו
בחושך שלאחר הסגירה החוזרת של הדלתות, החמצן פסק לזרום והם
גיששו בנשימות כבדות אחרי הכפתור הנכון, גפיהם נתקלים זה בזה
עד שהדלתות נפתחו והם כשלו החוצה, מסונוורים.
ושוב אכזבה. היכן שציפה לפגוש בדלתות כפולות, כנסייתיות,
רועמות, ניצבה באלם דלת בודדה וקטנה מפלדה, צבועה לבן, שני
מנעולים קטנים היו קבועים האחד מתחת לידית והשני כ50 סנטימטרים
מעליו, שלט לא היה שם, אך את הקירות מימין ומשמאל לו עיטרו
רפרודוקציות של דגה ואשר, מנוגדים כמו יום ולילה. הוא לא הכיר
לשמן, אך השנייה הייתה מוכרת לו היטב; היא הייתה תלויה גם
בחדרו לא הרחק, דרומה משם. היא תציגה קבוצה של אנשים לבושי
גלימות, נזירים ככל הנראה, העולים ויורדים במדרגות  על גג
בניין שחור, וחוזרים שוב לאותה נקודה בדיוק, אך לא מפסיקים.
דלת לא נראתה שם, הצעידה הסיזיפית הייתה למעשה הדבר היחידי
בתמונה, יחד עם הבניין.
חסרת סבלנות היא החלה מחטטת בתיק היד שלה, ממששת בדרך כלי
איפור, כרטיסי פלסטיק ואמצעי מניעה, בעוד הוא ממשיך להביט
מהופנט בתמונה אותה הכיר על פרטיה מבלי לדעת בודאות את משמעותה
או אפילו את שמה, אנחות ונשיפות לא רצוניות הבהירו את
התקדמותה. לבסוף נשמע קשקוש המתכת של הצרור והיא השמיעה קול
רווחה כמו שחרור לחץ גדול  וביציבות (יחסית למצבה) סובבה את
המפתח במנעול. ידו נמשכה והוא היה בפנים.
היא אחזה בשני ידיו,  מושכת אותו אל הממלכה הסודית שלה, או
הסלון, למעשה. זרמי קור תת עוריים בישרו לו שהבית כמעט ריק.
זוג עיניים צהובות מלוכסנות נתנו בו מבט עייף ושחררו יללה
קצרה, אדישה. בעליהן מיהר לקום ולהעלם בצעדים רכים אל מסדרון
בצורת טי, בו פנה ימינה. ונעלם בזנב מורם כמו דגל. בלי הזמנה
התרסק אל תוך העור הרך של הספה, מופתע ממהירות הנפילה ומעומק
הספה, כל גבו ראשו וכתפיו נעטפו בציפוי השחור. זו הייתה התחושה
הנעימה ביותר שחש כל הערב.
"הם בבלגיה" שמע את קולה במעומעם. סטריאו החל לפעול בפינה
האחרת, שריטות קטנות של סריקה. לחשושי אישה בקעו מרמקולים,
במבטא מוזר וכבד, כמו אומנת אלקטרונית, מספרת סיפור ישן, חושפת
סודות מלוכלכים שאף אחד לא סיפר לך מעולם קודם לכן. הוא חיפש
את הרמקולים ולא מצא פינות. עיגול מושלם תיחם את החדר, משווה
לו אווירה כמו של תא מעבורת, יחד עם החלון הגבוה והרחב שנקבע
במערב החדר. הכל היה יפה ופונקציונלי להפליא. היא נעה בהיסח
דעת,  תנועותיה מבוצעות כרצף אחד ארוך, מטרת על אחת המורכבת
ממיליארדים של משימות זעירות, מתואמות בשלמות, ללא כל מודעות
על העצבים שכמעט מתנגשים זה בזה בצמתי המוח. ארונית עץ אלון
כפולת דלתות נפתחת ואור אדום בוקע ממנה (האם הוא שם תמיד?),
מרצד מעשרות בקבוקים, האפשרויות מטפסות מעלה בחזקות, שואפות
לאינסוף . בדולח קר נתחב לידו והוא הוריק את הנוזל מוכנית ישר
לגרון. ריח אלכוהול חדר לאפו ישירות כשהרטיב בטעות את שפתו
העליונה. הלשון עקצצה וחמימות גלשה מן הגרון לחזה, ומשם נשטפה
אל כלי הדם. הוא הונף מהקרקעית הרדודה של החוף, עולה על קצף
לבן, ידיו מונפות באוויר כמרים נשק משלל אויב. היא קפצה על
צווארו, נעלה אותו ושאבה את שאריות המשקה מפיו, הוא לא שם לב
לכך, ואם כן, קרוב לודאי שהיה מנער אותה ממנו כמו ערמת אצות.
לאט לאט, שוקעים עוד ועוד בעור, היא מטביעה אותו והוא אינו
מתנגד, שיערו פזור בצורת צדפה, לשונה באוזן, בלחי, ידיים
מחליקות על החזה והוא נאחז עוד ועוד בספה, מושך עצמו עמוק יותר
ויותר, אינו מתנגד לה והיא טורפת אותו, ממלאת את פיה בבשר
חיוור מכתפו ונוגסת. הוא מתעורר באחת ואוחז בשיערה, מושך אותה
בעדינות ותקיפות אל המסעד, היא רק מהדקת את שיניה יותר. הוא
מפריד אותה ממנו ואוחז בשערה גבוה בצורה שפרסאוס ודאי החזיק בה
את ראשה של מדוזה. במשיכה אחת פתאומית וחסרת נימוס התרומם ועמד
על רגליו, אינו מרפה ממנה לשנייה והיא משועשעת, זרועותיה
רפויות לצדדים עיניה מושפלות ומלאות גאווה.
הוא התייצב בקושי, המהירות עדיין מהממת אותו, כתמי אור מופיעים
ונעלמים, משאירים אחרים חורים שחורים. עלים של צמחים אקזוטיים
מכים בירכיו כשהוא מפלס דרך בין פסלים, עמודים מעוצבים מבזלת
ושולחנות קפה. מחפש משהו שאת שמו הוא לא זוכר. הגשם, מתוזמן
כקללה עתיקה, החל להתחזק, אוסף עוד ועוד עננים לשורותיו,
הרעמים, נושאי חצוצרות הקרב שלו, עומעמו לכדי נהמות מדוכאות
ע"י הזכוכית הכפולה. הוא קדח, לחייו בוערות, ממשיך לפסוע קדימה
בידיים פרושות לצדדים, חש את המגע של האלון, המהגוני והאגוז
החלקים מפוליש. מסיכות שמאנים שעל הקירות, נאבאחו, זולו
ואינקה, התחרו זו בזו בנעיצת מבטים, שדות כשף מתנגשים האחד
בשני והוא צלוב ביניהם, נאבק להשתחרר מההיפנוזה, כמו היה תקוע
בין קטבים זהים של מגנטי ענק. הוא עדיין נע, פניו מנומרות
בורוד, כחול וזהב מהויטראז'  המואר שבתקרה, רעב ונואש לחשוף את
כל מה שדמיין פעמים רבות כל כך: ההדפסים הסיניים, פסלוני
השנהב, המשי, כלי האוכל המגולפים ביד, המסכים הענקיים והשטוחים
ההם, שאתה אף פעם לא בטוח האם אתה צופה או שאתה נצפה, צבע
האפרסק של חדר האמבטיה ועשרות הבקבוקונים הצבעוניים מכל העולם
שמסודרים בשורות קפדניות על מדפים כמו חיילי או"ם, שלושת
המראות הענקיות משוות להם מראה כמעט אינסופי! כולם חיכו איפה
שהו, תיבה ענקית, חורקת ופרוצה, נאנקה מתחת לרצפות, משוועת
להיפתח.  הוא הלך והתקרב לקראת מה שנראה לו כגורל הוזה למחצה,
נגוע בקדחת הזהב.
ואז הוא נלכד. ציפורניים ננעצו במותניו, ניבים מורעבים שוב
נושכים את צווארו, כתפיו נמשכות במהירות לאחור והוא מוטח ללא
שליטה על כנף הפסנתר שלא התייחס אליו קודם לכן. הוא הסתובב,
אוחז באגן שנפגע כשהיא שבה והצמידה אותו אל הפסנתר ואז, מרטשת
את חולצתו, טיפסה על בירכיה ללא המכנסיים ואילצה אותו להתיישב
על הקלידים, רגליה פשוקות מאליו והתחתונים האפורות נמתחות כמו
תירוץ קלוש. הוא לא התנגד עוד. הם החליקו ביחד על כל הקלידים,
מנגנים מוזיקה זוועתית.
זמן מה אחר כך, רגליים מכוסות קצף על החרסינה הקרירה בצבע
כחול-ים, סיגריה מוחזקת ברפיון מכוון, כאילו תצית אש שתשרוף את
העולם, זרמים  מלטפים את הגב, החזון של מנוחת המנצח של
פוסידון. הוא לקח עוד שאיפה, משהה את העשן בריאות, הידיעה על
הנזק שנעשה שם הצחיקה אותו. יעברו עוד שנים, ידע , עד שיצטרך
לחשוב על כך בכלל. זו הייתה מחשבה יפיפייה והיא לא הצליחה
להפחיד אותו כלל. הלהבה התקדמה עד שהגיע לפילטר. ומה עכשיו?
הוא נאנק כשהצטרך להתרומם מהאמבטיה בכדי לכבות את האור, לא
טורח להתנגב כלל ומייד חוזר אל המים. מחוץ לחלון ניבטו אליו
השמיים, שנראו כמו כרזה ענקית, תלת ממדית בצבע כחול מתכתי, חד.
זה ודאי הנוף שרואים האסטרונאוטים כשהם עוזבים את הספירות
האחרונות של כדור הארץ , לא מבנים, לא ציפורים, כלום פרט לפיסה
חצופה של ירח, שנראה קצת קרוב יותר מבדרך כלל. זה יכל להיות
נהדר, חשב לעצמו, חתיכת נדל"ן בגרביטציה נמוכה, אדמה בתולית
לחפור בה תעלות ולמלא אותה בזרע האדם, כחול אשר על שפת הים
לרוב. ומי אמר שאין עולם חדש? הוא הפליג עוד ועוד בדמיון, איך
הוא מקים מבצרי בטון ענקיים וממלא אותם במצלמות ומכונות ירייה
ועובדים ממדינות העולם השלישי, כורה מתכות חדשות ומופלאות
ממכרות כסופים, מקים לתחייה את רעיון המונרכיה, מצעיד בימי חג
( המונהגים ע"פ שעון ירח, כמובן) עכבישי טיטאניום ענקיים,
יורקי אש ירוקה, לקול תרועות המונים, חי"ר במדים שחורים
מסתובבים ברחובות בנשק מוכתף, איך הוא מכבה, משועשע, מסכי ענק
במרכזי השליטה על כדור הארץ לאחר מו"מ כושלים, משאיר יו"רים
ונשיאים ושייחים המומים ונבוכים, איך במעמד מלכותי מחליף שמו
את המילה "היסטוריה".
אחרי זמן מה, כבר לא הצליח עוד להתרגש מעיסוי המים שבגב, הוא,
שהתייחס תמיד להנאה כלאומנות הגבוהה ביותר. להפך, זה רק הציק
בשלב מסוים. הוא כיבה את הזרם והחליק עמוק יותר אל המים,
מצטמרר כשעורו נרטב. האם זהו זה? האם זו נקודת המקסימום?
הירידה מתחילה עכשיו, הוא חש אותה עם המים המתקררים, מרקם הקצף
כבר לא  נראה נוצץ יותר, אלא הזכיר קלקר. הוא הקציב לעצמו
שלושים שניות להכניס את התחושות, טובות כרעות, אל מאגר
הזיכרונות שלו ואז יצא, מרעיש, טיפות נוטפות במהירות לאורך
ירכיו.
זמנו עומד לפוג, ידע, כשתתעורר. כל עוד היא חולמת יש לו זכות
קיום, ואחר כך השיבה הארוכה בחזרה. אפילו יהרוג אותה, יתגנב
למיטה ויחדיר סכין לחם אל העורק הראשי או יחנוק אותה בכרית, זה
לא היה משנה דבר. הוא נזכר שוב בשומר השחור, קומות רבות מתחתם,
לא יודע האם לרחם עליו או לקנא בו. עכשיו היה מפוכח לחלוטין,
אבל הוא נזקק לעוד מים מהכיור כדי להחזיר לעצמו את המיקוד.
אחרי שסגר את הברז, הבחין במעט אבקה לבנה, שלא הכיר, מפוזרת על
השיש.
הוא חלף ליד דלתה הפתוחה מבלי להסתכל, נשימתה הכבדה הייתה יותר
ממה שהיה צריך לשמוע.
עוד מעט וזה יהיה כבר שבת בבוקר, שוקו וסרטים מצוירים, רק שכבר
דורות ולא היה ער בשבת בבוקר. הייתה לו עדיין הפריבילגיה
להסתובב עירום, אך המחשבה עליו יושב ככה, עם האגן החשוף שלו,
על הספה שזכר אותה כל כך לטובה נראתה כחילול קודש. הוא חיפש
תחתונים נקיים ומצא זוג בצבע קרם שהיו גדולים עליו וזה איך שהו
מצא חן בעיניו, נראה הולם למעמד. המגירות השחורות, לבני המשי
והמיטה המתכווננת היו מובנים מאליהם, לא מושכים את העין. כנראה
שיש דברים שעובדים רק בתאורה מסוימת, חבל שלא מציינים דברים
כאלה בקטלוגים, יחד עם טמפרטורת הכביסה ואחוזי האלכוהול. הוא
גיחך ממחשבת האמפטיה הערפדית הזאת.
סרטים מצורים לא משתנים אף פעם: הנה הצב הטיפשי הזה עם הגלימה
וחרב הסיף, והכלב הלבן עם העיניים הנוזלות והקול האדיש-מדוכא,
והאנשים הנמוכים האלה עם העיגולים מסביב לפה ולסנטר, שמציינים
זיפים, והחיות ההולכות על שתיים וחובשות כובעים שמנסים למכור
להם שואבי אבק  והם לא ממצמצים וזה לא נראה להם מטורף בכלל.
הוא אפילו לא יודע איך קוראים לדמויות וכל ילד שמן בן ארבע
באוהיו יכול להגיד לו בדיוק, אפילו שהאבא שלו צפה באותם
מצוירים בדיוק לפני שלושים שנה. הוא ממש יכול לראות את הילד
הזה, דוחס מלא הפה קורנפליקס בטעמי פירות, מכין בצד את גיבורי
העל המינאטוריים מפלסטיק שלו בכוננות כשהמפלצת המטומטמת תגיח
על המרקע, צועק "מכת הרעם" או "מתקפת העוקץ" ולוחץ על הקפיץ
הקטן שגורם להם לנגוח או לתת סנוקרת. הוא יכול לראות מיליונים
של ילדים כאלה, בכל העולם יושבים בפה פעור מול המרקע, מוכנים
לבלוע את כל מה שיתנו להם בזמנם ששדרים תת הכרתיים מזדחלים להם
אל גזע המוח, כובשים  תאי מוח בטור הנדסי עולה, מחנכים את
ההיפודרמיס לגבי הגדרת האושר שלו, כמו שמקליטים סרט בוידיאו
ואז מקבעים את חותמת הפלסטיק. כמה פעמים הוא חיכה ליד הזאת,
שתמצא אותו ראוי ותצא מן המרקע ותמשוך אותו אל הצד השני, אל
הנורות הזוהרות, המתגים וכפתורי השליטה, אל עולם של מכונות
רפאים חרישיות. לא משנה המסר, דרך הפעולה משנית לגמרי, אולי
לעזאזל ניתן אפילו למפלצת המטומטמת לנצח פעם אחת! רק דבר אחד
חשוב בסופו של דבר: שיהיה שם קתרזיס גדול, שמן ועסיסי. אבל
בינתיים נגזר דינו לשבת עוד בצד הזה, להמתין לאותו יום שיבוא,
להגדיל את מס' כפתורי הערוצים שעל השלט (שאולי הם קוראים לו
מתדרים אחרים) ולצפות כמה שיותר בכדי לא לפספס את ההזדמנות הזו
לכשתבוא. בינתיים הוא עדיין כאן עם הקורנפליקס פירות שלו,
והעובדה שהמסך בו הוא בוהה כעת גדול פי שניים אינה משנה דבר.
עוד מעט הוא יצטרך לבצע את תרגיל ההעלמות, חובה מקצועית -למחצה
שלו, שבד"כ הופכת למרשימה יותר עם מתן התזכורת המורגשת בקושי.
הוא יאלץ להתנדף ביחד הלילה, מתוקף הוויתו הוא, כמו חלום טוב,
או רע.
על מכתבה בחדר מרופד היטב הוא מצא נייר מכתבים אדום ועט שחורה,
חדה ונוטפת. כתב ידו העקום צרם לעין ביחד הכתמים והמריחות
הרבים וכל זה נראה כמו ברכת ראש השנה לא מוצלחת שכתב ילד בן 7
לאימו. הוא חשב אולי להוסיף גם בושם או משהו דומה, אבל זה היה
כבר מוגזם. החתול לא הראה במפתיע שום התנגדות כשתלה את הפתק
הצרור בגומי על קולרו, אך כשגישש על הצוואר השעיר, הוא כמעט
ננשך אחרי שלחץ בטעות על אזור שפרווה דלילה כיסתה בו כווית
סיגריה גדולה ומכוערת.
ליד המעלית, שהפכה עם השעות שעברו לסיוט של ההנגאובר,
והרפרודוקציות  המוקפות מסגרות לבנות וזולות. הבין שאין כל
סיבה למהר. להפך: הג'ט-לג, הבדלי הטמפרטורה ואיכות האוויר, כל
אלה יחד היו עוד סיבה לקחת את הזמן, כשכל מה שמבדיל בין שני
העולמות זה סף של דלת, גסות לא אחראית שכזאת עלולה ליצור
עיוותים שלא ימחו במהירות. הוא פנה לצעוד על הגשר הרב מפלסי
שמפריד בין הקומפלקס בו נמצא לתאומו. האם הם זהים בדיוק? איזה
בזבוז אם כן! כלפי חוץ, כל הדלתות משני העברים נראו זהות, כמו
כוורת של דבורים אגואיסטיות.
ואז הוא נעצר, מצדדיו זכוכית שקופה ורב שכבתית ומעליו ותחתיו
מתוח אותו הריפוד בצבע חולדה. פס כתום התגנב אל קו הרקיע,
שחפים היו תלויים באוויר. הוא נפנה מערבה והצמיד את פניו
לזכוכית הקרה. הם מנטרים אותו עכשיו, זה ברור, אין מיקום בולט
יותר בעולם כולו, הוא ממש עומד על האיקס המדויק. סרגלים
וריטואלים באינפרא אדום רושמים את מידותיו ורמת החומרים במחזור
הדם שלו. הוא מקווה שזה מוצא חן בעיניהם, מה שהם לא רואים
במצלמות המיניאטוריות שלהם במערכת האוורור (הם תמיד שמים אותם
שם). לאחר כמה דקות החל לחזור אל המעלית לא לפני שנתן להם
סיבוב איטי וראוותני של 360 מעלות.
בחוץ האבק החל לשקוע. עיר הניאון גססה. מודעות שאיבדו את
הרלוונטיות תלו בצד מודעות שמעולם לא עניינו אף אחד. אנשים
בחוץ, בדרך למסיבה נוספת או בית כנסת, עקבו אחרי האף שלהם,
רפלקסים מטושטשים מנחים את דרכם.
עוד יום עבר, הצעירים גדלו והזקנים הזדקנו, והוא הולך על
המדרכות הסדוקות, בגדיו כבדים כל כך, בדרך חזרה אל מיטת הנוער,
אל פעמוני הרוח, החמסה הגדולה והפוסטר ההוא של אשר, שאת שמו
עדיין לא ידע.
7 קילומטרים, בסך הכל.