הבטתי בגלימה השחורה שלו. הוא הלך שני צעדים לפני. עברנו דרך
רחבת הריקודים המפוצצת של מועדון הלילה. הבטתי ברוקדים. "לאן
אתה לוקח אותי?"  שאלתי אותו. הוא הסתובב אליי. הבטתי דרך
החורים שכנראה היו עיניים בעבר. עכשיו היו אלא רק שתי חורים
גדולים בגולגולת בחשופה שהיוותה את ראשו. "אתה תראה" הוא אמר,
הסתובב והמשיך ללכת. יצאנו מהמועדן אל הגשם. "תיזהר" הוא אמר.
"לפעמים, בגשם, אנשים יכולים לראות אותנו" הטיפות דקרו בראשי.
הבנתי שזה כנראה בגלל שרואים את המים פוגעים בנו. הגענו לבסוף
לסמטה חשוכה, שבתוכה עמד בחור נמוך ושמנמן בן כ60. היו לו
עיניים קטנות שנצנצו כשראה אותי. "אתם המתאבדים תמיד עושים לי
בעיות" הוא אמר. "למה זה?" שאלתי. "אתם לא יודעים מה אתם
רוצים" הוא הסביר. "אנחנו צריכים לשלוח אתכם לקבל תשובות".
"לאן?" שאלתי.
"לעתיד הקרוב. יש לך נטל על הלב. עד שלא תלמד את הלקח שלך, לא
תוכל למצוא שלווה".
"הייתי פשוט חייב לקחת את הגלולות ההן" חשבתי לעצמי.
למרבה הפתעתי, זה נשמע בקול רם דרך כל הסמטא. "מה זה היה?"
שאלתי
"אחד הכוחות החדשים שניתנו לך על מנת ללמוד את התשובות" הוא
אמר "קריאת מחשבות. אנחנו צריכים לדבר, אני והמוות".

הכל נעשה לבן. לא יכולתי להביט למעלה, משם הגיע האור. נשמעו
קולות רבים מתווכחים.  את כל הקולות נשמע קול בעל מבטא ערבי.
"הילד הזה הוא סיכון שאנחנו לא יכולים לקחת!" אמר הקול. "אני
מסכים עם מוחמד" אמר קול נוסף. "ילד!" פנה אליי קול עמוק שלא
זיהיתי. "אתה עומד לדין עכשיו. אנחנו נחליט אם לשלוח אותך
לגלות עד לגיהנום".
"מי אתם?" שאלתי. המילים שלי נבלעו בתוך עצמן. "כל צדיק וצדיק
שמת הגיע לכאן" השיב הקול העמוק. "אלהים, גוד, בודאה, אללה- הם
כולם אותו אל". "יושבים כאן הרבה צדיקים ואנשי דת ממרוצת
השנים. הם יהיו אלו שיחליטו אם לתת לך לגלות את תשובותיך.
במועצה נמצאים אברהם, יצחק, יעקב, מוחמד, ישו, מדונה השחורה,
אליהו ועוד רבים. ועתה ,כשאתה יודע היכן אתה, המתן בשקט לגזר
הדין". השקט ששרר בועדה הופסק שוב. "אולי הסיכון גדול, אבל כך
גם הגמול" אמר מישהו. "אנחנו לא יכולים לקחת את הסיכון שהשטן
יקבל אותו! יש בו הרבה זעם. הוא עלול להביא לחורבן בקנה מידה
שלא יתואר". אחרי מספר דקות קולותיהם התערבלו. הכל היה לא
ריאליסטי, מעורפל. חשבתי על כל מה שהשארתי מאחור. "מה בעצם
השארתי מאחור?" חשבתי לעצמי. "משפחה שלא אוהבת אותי? הבחורה
שאני אוהב שחושבת שאני לא אוהב אותה באמת? איזה תשובות לדעתם
אני מחפש?". הראש שלי החל לכאוב.

השמש זרחה על פניי. עמדתי על ערימת חול בבית העלמין. המוות עמד
לידי. השמש העירה את גולגלתו היבשה. החיוך התמידי שלו עיטר את
פניו. ידעתי שזה עניין של מבנה העצמות. הוא לא שלט בזה. פשוט
חייך. "מזל טוב. הגיע הזמן למצוא תשובות" הוא אמר. "תשובות
למה?" שאלתי. קולו הרם של רב הפסיק אותי. הוא התפלל, כאשר מידי
פעם הקהל אומר אמן חלוש. הבטתי בפניהם של הנוכחים. משפחה
קרובה, משפחה רחוקה, כמה חברים והיא- הם היו נוכחים. לא ראיתי
דמעות בעיניהם של האנשים. "באמת הייתי כל כך זניח לכולם?"
שאלתי את המוות. הוא הביט בי. נראה היה שהחיוך עומד להעלם
מפניו, אך הוא לא נעלם. הוא נשאר שם, ממש כמו תמיד. הוא הצביעה
עליה, על האדם היחיד שאהבתי בחיי. "אתה הולך להיות המלאך השומר
שלה בזמן הקרוב" הוא אמר.  "מה בדיוק התפקיד שלי?" שאלתי אותו.
"לעשות מה שטוב בשבילה" ענה לי המוות. הבזק אור נוסף מיקם אותי
בדירה שלה. שמעתי מפתח חורק בדלת.עמדתי במזדרון, כש דלת הכניסה
ממש מלפני. הדלת נפתחה, והיא נכנסה. היא עברה ישר דרכי. הבנתי
שאני כנראה בלתי נראה.  היא הייתה עם מישהו. הוא בשנה מבוגר
ממנה בערך. הוא היה גבוה ובנוי היטב. הרגשתי שזעם ממלא אותי.
הקנאה שרפה בליבי. "רגע" חשבתי" יש לי כוחות לקריאת מחשבות.
אני הולך לנצל אותם". התרכזתי. "היא ממש חמודה" חשב הבחור.
"אולי אני אוכל לנצל את המצב שלה בעקבות ההתאבדות של מה שמו.
היא תצטרך כתף תומכת". אם הייתי חושב שאכפת לה ממני, הייתי
מתעצבן, אבל ידעתי שלא אכפת לה. ידעתי שלא יכל להזיז לה פחות
אם אני חי או מת. אולי בשלב מסוים היא אהבה אותי, אבל עכשיו
כבר לא. בתרכזתי שוב, הפעם בה. "ידעתי שהוא לא היה בסדר" היא
חשבה. "אבל עד כדי כך? אני לא מאמינה שהבנזונה באמת הלך ועשה
את זה!". היה שם גם משהו אחר. ידעתי שהבחור הולך להצליח
בתכניתו, הרגשתי את זה. התרוממתי מהאדמה. לא הייתי יותר בן
תמותה. לכח המשיכה לא הייתה השפעה עליי. עפתי למטבח. קיוויתי
שאני מוחשי מספיק לזה. פתחתי את אחת המגירות. הוצאתי סכין לחם.
טסתי חזרה. העברתי את הסכין דרך גבו של הבחור. הוא נפל לרצפה
והחל להחנק. הבטתי בה. היאנראתה מבוהלת. היא הרימה אותו מהרצפה
וחיבקה אותו. כאב עז פילח את החזה שלי. זה לא היה כאב מבפנים.
זה היה משהו חיצוני. הרגשתי חום. לפתע, נפתח מתחתי שער. הוא
שאב אותי. העפתי בה מבט אחרון וירדתי למטה.

התעוררתי על סלע גדול. " מה עוללתי?" הבטתי על עצמי. הייתי
לבוש בחליפה שחורה קלילה. מסכה כיסתה את פניי.  מגפיים לבנות
כבדות עמדו על רגליי. המסכה, שכסתה את פי ואפי, הייתה גם היא
ךבנה. על כל יד שלי נמצאה לוחית פלדה באיזור שבין המרפק לכף
היד. "מה קרה לי?" שאלתי. "אתה עשית את הבחירה הנכונה" אמר לי
מי שעמד מולי. הוא היה יצור בגובה 3.5 מטרים. הוא היה שחור
ומכונף. כל כנף שלו עוטרה ע"י 5 קוצים חדים באורך 10 ס"מ. היו
לו ציפורניים ושיניים שיכלו לחתוך אותי ל2. היה לו גוף מסיבי
אשר היה נראה בעל מבנה פלדתי. הרגליים שלו היו עקומות והזכירו
רגליי ציפור, אבל עבות יותר. בסוף כל רגל הייתה פרסה. המוח שלי
היה מעורפל. "טוב הוא רע" נשמע שוב הקול בראש שלי. "היית צריך
לעשות מה שטוב בשבילה" נשמע קול נוסף. תפסתי את ראשי בידיי.
הייתי נופל לולא כבר הייתי על ברכיי. "אל תקשיב לו!!" אמר
היצור. "מי אתה?" שאלתי בקול רועד. "אני הוא שליט הגיהנום!!!
נסיך האופל!!! ואני יכול לתת לך את הדבר לו ייחלת כל ימי חייך,
נקמה" הוא אמר.
"נקמה? במי?" שאלתי.
"בה. אתה חושב שאתה אוהב אותה, אבל יש גבול דק מאוד בין אהבה
לשנאה"
"אני...לא...כן.. אולי..." גימגמתי, מנסה להחזיר לעצמי את
הריכוז.
הוא הניף את ידיו מעל ראשו ואט אט הוריד אותן. כדור זוהר נוצר
בינהן. שוב שמעתי את הקולות ששלחו אותי להגן עליה. "אמרתי לכם
שהוא לא שווה את הסיכון!" אמר אחד הקולות. "יש בו יותר מידי
כאב! ברגע שהוא יעבור סופית, הוא יהווה סכנה אפילו עבורינו".
"סופית?" שאלתי אותו. "ברגע שתרצח אותה, את האדם שחשבת שאתה
אוהב" השיב השטן. "הרע הוא טוב" הדהד קול בראשי. כאב חלף בגבי.
זוג כנפיים גדולות ושחורות קרעו את עורי. צעקתי. רגלייי הדפו
אותי מהאדמה. עפתי כלפי מעלה, החוצה. פרצתי דרך מספר שכבות
אדמה ומצאתי את עצמי בסלון שלה. עמדו שם שוטרים. "היא טוענת
שהיא לא רצחה אותו. אין שום הוכחות אז כנראה שהיא תשוחרר." אמר
אחד מהם לשני.  פרסתי את ידיי וכנפיי. אש שחורה נוצרה סביבי.
ברק פגע בבועת האש. הם ניסו לעצור אותי שם למעלה, אבל הייתי
מלא זעם. פרצתי אל העולם הגשמי ספיצוץ אדיר. הפיצוץ הרס את
הבניין כולו.  התרוממתי מבין ההריסות והדם. הפעלתי את החושים
שלי. הרגשתי אותה. היא הייתה בבית הוריה.  הנפתי בכנפיי,
שהתפתחו וגידלו דוקרנים. התרוממתי מהאדמה ועפתי בעקבות החוש
שלי. אש אפלה כיסתה אותי. עפתי דרך הרחובות. הגעתי לאחת
הכיכרות העמוסות של העיר. עצרתי. "חייב להרוס את כולם" הדהד
קול בראשי. קירבתי את ידיי זו לזו. כדור אש שחור גדול נוצר שם.
מילמלתי מספר מילים בלטינית שלא הבנתי. תנועת יד לכיוון אחד
הבניינים בככר מוטטה אותו. אנשים ברחו באימה. התחלתי לפזר
כדורי אש זעירים. הכדורים פגעו באנשים והפכו אותם לאפר. הייתי
צמא דם. הייתי המחריב. הייתי מוכן לשחרר הכל. הרגשתי את
נוכחותה. היא הייתה רק כ300 מטר ממיקומי. היא התקרבה, כנראה
רצתה לראות מה קורה. לפתע, הרגשתי דחיפה בגבי. לפני שהספקתי
לעכל מה קורה, ניטח גופי באדמה. הרגשתי כאב. התרוממתי במהירות
והבטתי למעלה. למעלה עמדה דמות של גבר בחליפה שהזכירה מעט את
שלי. לחליפה שלו לא היו את שני המגינים על הידיים והיא הייתה
חסרת כיסוי ראש. היא גם הייתה לבנה, עם מגפיים אדומים. שילחתי
לעברו כדור אש. הוא הניף את ידו השמאלית ובלם אותו בקלות. "אתה
באמת חושב שתוכל לנצח את גבריאל בכזאת קלות?" שאל אותי הלוחם.
"זה הולך להיות מעניין" אמרתי, חצי לו חצי לעצמי. העמדתי את
ידיי לפני גופי. לוחות הברזל פלטו 3 ציפורננים ארוכות מברזל.
הן היו לבנות, אך סביבן הייתה הילה שחורה. פרשתי את כנפי
והתרוממתי בשנית. המלאך ריחף מולי. היו לו עיניים כחולות
ובהירות. הוא הושיט ידו לפנים, ושם הופיעה חרב גדולה. הלהב היה
בהיר מאוד. הידית הייתה מעוטרת באבן טופז גדולה. התחלתי להתקדם
לכיוונו לאט. הוא עשה כמוני. הגבנו מהירות אט אט. הנפתי את ידי
הימנית והנחתתי מהלומה. החרב עצרה את הציפרניים.  תקפתי ביד
השניה. הוא סובב את החרב הגדולה ובלם את המעלומה בעזרת הידית.
שנינו דחפנו. ראיתי בעיניו אש. ראתי בהן גם את השתקפותי. עיני
שלי אף הם בהרו, אבל בתוכן היה שחור. "מה לא בסדר, יצור?" הוא
שאל. "רואה את נשמתך מבפנים?" השאלה הכעיסה אותי. דחפתי חזק
יותר. הוא עשה כמוני ושנינו נהדפנו אחורה. לפני שהספיק
להתתאושש טסתי לעברו שוב.  הוא הניף את חרבו והחל להורידה.
הסתובבתי על צידי וסטיתי שמאלה. החרב פספסה אותי בסנטימטרים
ספורים בלבד. במהירות שלא תתואר, הוא ביצע סיבוב שלם ופגע עם
עקבו בגבי. המכה גרמה לי לאבד מספר מטרים בגובה הטיסה, אבל
נשארתי חזק. הסתובבתי ותקפתי שוב. הציפורניים שלי נבלמו שוב
ע"י חרבו המסיבית. לפני שהוא החל לדחוף, סובבתי את כל גופי
כלפי מטה. הציפורננים שלי והחרב שלו הלכו אחר כיוון התנועה
וירדו. שילחתי את כנפי הימנית ופגעתי בו. הוא שיחרר זעקת כאב
והדף אותי לאחור. הבטתי בו. החלק העליון של תלבושתו נפל. על
בטנו ניתן היה לראות חתך קטן. בעיניו הבחנתי בפחד. המלאך החל
לאבד גובה. הוא נחת לאיטו על האדמה. הוא נפל לברכיו ותפס את
הפצע בידיו. "אתה?" שמעתי קול קורא לי. זו הייתה היא, אותה אחת
אותה הייתי צריך לחסל. הבטתי לתוך עיניה. היא ידעה מי אני.
העיניים שלה הראו לי אכזבה, כאב. "חסל אותו, ואז אותה!!" נשמע
הקול בראשי. הפניתי מבטי חזרה לגבריאל. הפצע בבטנו החל להשחיר.
הוא החל להתפשט. לאחר שניות מעטות בלבד המלאך נפל והתעלף.
הבטתי למעלה. אלפי מלאכים כמוהו נעו לכיווני. ידעתי שזה אולי
הקרב האחרון שלי. לפתע, האדמה החלה לרעוד. הצבא בראשו הייתי
אמור לעמוד פרץ מבעד לאדמה. הם טסו לכיוון המלאכים. הם נראו
כמו שני קרניים גדולות. הן התנגשו זו בזו והחלו להתערבב. שמעתי
קול קורא לי. זו הייתה היא שוב. "ח..ס..ל... אין כח חזק יותר
מאהבה...חסל...אהבה..." הקלות בראש שלי התערבבו. לא ידצע מה
לעשות. לפתע, אחד השגים מהקרב התקרב אליה. הוא היה מוכן להרוג
אותה. כל העולם קפא. לראשונה מזה 16 שנה, היה ברור לי מי אני.
שלפתי את הציפורניים. הרגשתי את החליפה השחורה, הרשע, מתקלפת.
הבטתי בעצמי שוב. החליפה הייתה עכשיו לבה, כמו של גבריאל.
הציפורניים זהרו כעת באש רגילה, טהורה. צעקתי. עפתי לכיוון השד
ההוא. הכנפיים שלי נשרו בדרך. לא הייתי צריך אותן. אמונה יכולה
להרים אדם יותר מכל זוג כנפיים. הקולות בראשי נעשו למוזיקה. זה
היה שיר של סבאג' גארדן, לירח וחזרה. הגברתי את מהירותי. כל
העולם נע לאט, כאילו כמעט לא נע כלל. אחד הקוצים של השד השחור
התקרבו לפניה. לפניה שהספיק לגעת בה, חתכתי את הד לשניים.
החתיכות נפלו. הן התפוררו לפני שפגעו בקרקע. "אתה..." היא החלה
לומר. "מי אתה?"

"אין זמן לזה" עניתי לה. הבטתי לשמיים. ראיתי את הקרב. התחלתי
לעוף לכיוון הנלחמים. השתמשתי בקוצים שלי על מנת לקצור שד אחר
שד. הם התנפלו עליי במאות. פרשתי את ידיי. הוקפתי בבועת אש
נוספת. הפעם, הייתה הבועה עשויה מאש אמיתי. בתנועת יד הבועה
התרחבה ושרפה את השדים ברדיוס 100 מטר ממני. היו שם אלפים. מבט
בקרב גילה לי שהמלאכים מתחילים לנצח. הבטתי למטה. התחלתי לטוס
לשם. הגברתי מהירות ככל שנפלתי. פרצתי דרך האדמה. עפתי כנראה
אלפי מטרים מטה. "אל תדאג" נשמע קול בראשי. "בחרת נכון".
נעמדתי מול השטן. הוא הביט בי בעיניו האדומות. הציפורניים שלי
נשלפו בשנית. "אז כך גומל לי האדם לו נתתי כח?". "רק החלשת
אותי!" צעקתי. הוא הניף את ידוץ כדור אש שחור נפלט משם. הוא
הדביק אותי לקירו החם של צוק.. החום שרף דרך בשרי. "ומה שיש לך
עכשיו זה כח?" הוא שאל בלגלוג. הדפתי את הקיר עם רגלי. עפתי
לכיוונו. הוא הניף באחת מידי מעוטרות הציפורניים. כלי הנשק שלי
נשבר. ששת הציפורניים שלי נפלו לאדמה. הסתערתי שוב. העברתי
אגרוף דרך בטנו. הוא פלט קול שהזכיר אנחת כאב. הוא הרים את
ברכו ופגע לי בחזה. נפלתי לרגליו, מנסה לנשום. "אף אחד לא בוגד
בי ונשאר בחיים" הוא אמר. "הבעיה היא שאני כבר מת" השבתי.
הרמתי את גופי על ידיי, הסתובבתי ופגעתי עם רגלי ברגלו. הוא
נפל לברכו. הדפתי את בטנו עם הרגל השניה. המכה דחפה אותי למרחק
של כמה מטרים ממנו. "זה עבד בשביל גבריאל" חשבתי. הנפתי את ידי
מלפני גופי. התרכזתי. לפתעף הרגשתי שאני מחזיק ידית בידי.
הידית היידה גדולה מאוד, מספיק גדולה כדי שאחזיקה בשני ידיים.
מכל צד בער להב של אש. במרכז הידית הייתה משובצת אבן ספיר
ענקית. סובבתי את החרב הדו-להבית מסביב גופי מספר פעמים. "בוא"
אמרתי. הוא החל להראות כועס. הוא הניף בכנפיו הגדולות והכבדות
והתרומם מהקרקע. הוא טס לכיווני. הוא תקף אותי בכנף אחת.
השתמשתי בלוחית על ידי הימנית לבלום את המתקפה. הוא תקף עם
כנפו השניה. ביצעתי הפיכה שלמה. בלמתי את המהלומה עם הנעל
הכבדה שלרגלי. תקפתי עם ידי השמאלית. הוא עצר את הלהבים עם
ציפורניו. לפתע הוא הניף את זנבו. בזנבו נמצא קוץ דומה לאחד
שעל כנפיו. ראיתי מה הקוץ עשה לגבריאל. ידעתי שזה הסוף שלי.
פתאום משהו חדר דרך בטנו של השד המאסיבי. הוא הדף אותי לאחור
והסתובב. זה היה גבריאל. "אבל.. אני.."
"הרגת אותי? לא. השד שפצע אותי מת. הזיהום שבא מנשמתו השחורה
של השד נעלם."
"אבל אני הייתי השד הזה"
"עכשיו קיים רק אתה. השד מת"
חייכתי. הסתערתי שוב על השד הענק מלפניי. הוא הניף כנף אחת
לכיווני. הזמן עמד מלכת פעם נוספת. זזתי הצידה בקלות והכנף
עברה לידי. הסתובבתי והנפתי את החרב. היא פגעה בצווארו של
השטן. החרב המשיכה להתקדם ולבסוף יצאה מהצד השני. ראשו של השד
החל ליפול לאיטו. "בוא!" שמעתי את קולו של גבריאל. "זה יאט
אותו בינתיים". "רק יאט אותו?" שאלתי. "כן" ענה המלאך. "הוא
עוד יחזור. רשע אמיתי לא מת". עפנו למעלה. פרצנו דרך האדמה.
מצאתי עצמי בכיכר השוממה. "מה אני עושה פה?" שאלתי את עצמי. לא
הספקתי לענות. הבחנתי בה, באדם שאהבתי, ובבחור על הספסל מולי.
הוא נישק אותה. הרגשתי כאילו משהו קורע את ליבי מבפנים. זעם
מילא אותי, אדרנלין זרם בעורקיי, אבל לא פעלתי. ידעתי שזה רק
לטובתה. היה רק דבר אחד לעשות. בפעם הראשונה בחיי, התפללתי.
התפללתי מכל ליבי ונפשי. תפילותי נענו. טיפות החלו לפגוע
באדמה. החל לרדת גשם. התקרבתי אליה. היא הבחינה בי בזווית עינה
והסתובבה. "אתה?" היא שאלה אותי. "כן, זה אני" עניתי. "אתה לא
מת?"
"כן, אבל כשמאמינים מספיק, ניתן לראות אותנו, המתים, בגשם.
באתי להפרד ממך ולהגיד לך שאני משחרר אותך. אני לא מקנא יותר,
ואני רוצה להגיד לך שהאדם שרצחתי נמצא במקום טוב יותר". הגשם
הסתיר את הדמעות שזלגו על פניי באותו רגע. "ומה יהיה איתך?"
היא שאלה. "אני הולך לשמור קצת על גן עדן. כמה קשה זה כבר יכול
להיות. אנחנו עוד ניפגש, יום אחד." חיבקתי אותה. הגשם החל
להפסיק. הזמן שלי איתה נגמר. "אה כן, ועוד משהו" פניתי לבחור.
"אם אי פעם תפגע בה, אני מסטיח שאני אחזור, וזה לא יהיה
טוב"... טיפת הגשם האחרונה ירדה. נעלמתי...

הסוף