קול שכשוך המים צורם באזני, אני לא אמור להיות פה, האנשים האלה
לא יודעים להלחם, הם לא יודעים אפילו ללכת כמו שצריך, הצללים
סביבי נעים בחוסר מנוחה, אני מסמן להם עם היד שיעצרו, קולות
התנגשות, דיבורים, תנועות רגליים, סיבות למות, ביער שבו גם
העצים רוצים במותך אתה אמור להשתדל לא להטריד את מנוחתם, ואילו
ה"צבא" הזה של ה"מלך" צועד פה כאילו אלו שדות מעובדים, שני
אנשים מתקרבים אלי, אלה הנסיך והצל שלו, מכשף עלוב, מאלה
שחושבים שכישוף ולחימה הם דברים סותרים, הוא לא מוכן להחזיק
בחרב, רק מטה והסכין הקטנה הזו שלו, הדור החדש הזה מעציב אותי
בעליבותו, אבל כך זה, העולם משתנה, ורק מעטים נותרו ממנו
עכשיו.
"אחד מהשליחים שלי חזר" אני פותח, "הוא אומר שקבוצה גדולה של
דברים כמוכם מחכה בצד השני של הביצה, ככל הנראה אנחנו עומדים
ביחסי כוחות של אחד לשלושה לטובתם, ויש להם גם טנארים ושראק
לצידם, חיות רכיבה, מהטנארים צריך להזהר, יש להם נשיכה רעילה
מאד והשריון שלהם מפריש חומצה ארסית במיוחד, השראק פחות
מסוכנים מבחינת רעל אבל הגודל שלהם מפצה על כך, הם אוכלים
פילים כמו שאנחנו אוכלים ארנבות או חזירים, אל תתקרבו אליהם,
תגרמו להם לבלבול, הראיה שלהם לא טובה במיוחד, ואפשר לגרום להם
לרמוס את החיילים של עצמם, בעיקר אם תירו חץ בוער בנתיב ההליכה
שלהם, בסך הכל מצב העניינים לא נראה טוב כל כך, אבל אני אקרא
למשרתי היער הם ישמחו לשתות קצת דם שראק, תסדר את האנשים שלך
בשורה אחת ארוכה כך שהם יוכלו לרוץ מהר דרך השער שאני אפתח"
אני עוצם עיניים, קורא מילה אחת, אורות רכים ממלאים את שדה
הראייה הפנימית שלי, תנועה ביד מאפשרת לי לראות את המחנה השני,
אני זורם דרך האוויר, מרגיש אותו מתגבש, וקורע פתח בין הכאן
ועכשיו לשם ועכשיו, אני צועק שירוצו, ומרגיש משב רוח עצום חולף
דרכי, ברגע שהמשב נפסק אני זורם דרך השער וסוגר אותו אחרי,
קרבות, אנשים צועקים, אני שולף את החרב, איש אחד מתקרב אלי,
אדום וירוק על החליפה שלו, אני משסף אותו באלכסון עוד לפני
שהוא מבין מול מה הוא ניצב, אני מסתובב ומניף את החרב בדיוק
ברגע האחרון לפגוש גרזן שניחת עלי, אני שולף בזריזות את הפגיון
ומשסף את הקרביים של האיש, גלגול לאחור מודע ממנו להשפך עלי
ותוך כדי אני מחזיר את הפגיון לנדן שלו ושולח את החרב לפנים,
שני אנשים נלחמים אחד ירוק ואחד שחור, אני טווה מספר צללים
ומעוור את הירוק, הוא שולח את ידיו לכיוון העיניים והלוחם
השחור כורת את הראש שלו, עוד לפני שהוא מגיע לשם, מבט מבוהל
מכיוון האיש שהרגע הצלתי שולח אותי בגלגול התחמקות מהיר, אני
מרגיש את האדמה רועדת, מסתכל לאחור ורואה שראק עצום שהיה קורע
אותי לחתיכות אילו התעכבתי לשניה אחת, אני אוגר כוחות, מחזיר
את החרב לנדן שלה ובאותה תנועה שולף מטה ענבר מנדן אחר, אני
מניף את המטה בתנועה קלה ואור עצום בוקע ממנו, חורך את השראק
וקבוצות לוחמים שעמדו מאחוריו, מהיצור נשארת רק ערמת אפר,
מהלוחמים שריונות מפוחמים שבתוכם שלדים מבושלים היטב, אני
מחזיר את מטה הענבר ושולף מטה קריסטל עדין, אני מחזיק אותו מול
פי וצועק בכל כוחי, צליל פעמונים ממלא את האוויר, מוחק כל חוש
אחר, הלחימה נפסקת לרגע, העולם נעצר, ואז הצליל מתחיל להתהדהד
מכל כיוון, צללים רכים חסרי גוף זורמים לתוך המחנה, הם
מתרוממים, מקבלים גוף, נוצקים למשהו כמעט אנושי, צרחה ראשונה
נשמעת כשאחד הצללים יונק את הנשמה של אחד הלוחמים, אחריה עוד
אחת, ועוד, ועכשיו מקהלה שלמה של צרחות שמהדהדות בכל שדה הקרב,
שראק עצומים קורסים, שלושה טנארים משתחררים מהשרשראות שכובלות
אותם ובורחים בין העצים, לוחם קופץ מול עיני, נתקל בשורש
ונופל, שלושה צללים עטים עליו ויונקים ממנו את כח החיים, אני
מחזיק את מטה הקריסטל מול עיני, דרכו הצללים נראים כמו שהם היו
נראים לולא היו כלואים בקללה שנשבעתי לשחרר אותם ממנה ובתמורה
קיבלתי את המטה, אנשים יפים, תווי פניהם עדינים, שיניהם חדות
ולשונותיהם מפוצלות, אצבעות ארוכות ועדינות שמסתימות בטפרים
מצופים דוגמאות כסף, עורם בעל גוונים שונים של ירוק וחום
ותלבושותיהם ארוגות מחומר עדין ממשי וחזק מפלדת דרקונים, קללה
אפלה כלאה אותם בדמות הצללים שהם עכשיו, ניזונים מנשמות
שנרצחו, הם כולאים את עצמם בגבישי קריסטל בתרדמה כדי שלא
ייאלצו לגרום להרס שנלחמו בו בחייהם הקודמים.
הלחימה מתחילה להפסק, אני מניף את  מטה הקריסטל ובמילת עוצמה
אחת מחזיר אותם שוב לתרדמת הצללים שלהם.
אני שולף את החרב שוב ומצטרף לקרבות המעטים שעוד ממשיכים,
הבודדים שנותרו בחיים מביניהם נופלים על הרצפה ומתחננים
לרחמים, קבוצה אחת של לוחמים עם שני שראק וטנארי אחד עדיין
ממשיכה להלחם בעוז, אני מתקרב לאותו אזור, שולף את מטה הענבר
וחורך את העצים מעליהם, השראק שואגים באימה ופותחים בשעטה,
רומסים לוחמים משני צדי המתרס,  הטנארי מנסה להתחפר בתוך האדמה
וכשהלוחם שאוחז ברצועה שלו מנסה למנוע זאת ממנו הוא מזנק עליו
ומחסל אותו, הלוחמים הנותרים משליכים את נשקיהם ונופלים על
הברכיים, לוחם אחד, גבוה וגאה, אוחז בחרב עצומה צועד מעבר
לשורת הלוחמים וכורע ברך לפני.
"לא לפני תיכנע מלך, יש פה אחר שיקבל את כניעתך"
הנסיך מתקרב עכשיו, הצל שלו לצדו וסביבו משמר המלך, שריונותיהם
נקיים כאילו הרגע צוחצחו, וייתכן אפילו שאכן כך הוא, שחצנים,
פחדנים, שולחים איכרים להלחם עבורם ובאים לקבל את תהילת
הניצחון.
אני מפנה דרך לנסיך, הוא עוקף אותי בנפנוף מזלזל של גלימתו,
"אז, המלך הגדול כבר לא גדול כל כך בלי הצבא שלו מה?"
המלך מישיר מבט אל הנסיך, עיניו בורקות בעוצמה.
הנסיך מסיט את עיניו, "הרגו אותם", ומפנה את גבו בנפנוף של
גלימתו.
בעיני המלך מופיעות דמעות כשאנשי המשמר כורתים את ראשי השבויים
ומותירים אותו אחרון, "עצרו" אני צועק, "איך תעזו לפשוע כך מול
אלי היער, אנשים אלו לא מסכנים אתכם עוד", "והם לא ידאיגו
אותנו שוב לעולם", חרב מונפת וראש המלך ניתז בפרץ דם, הלוחם
צוחק ולוקח את החרב האדירה של המלך המת, "שלל נאה, ובאשר לך
מכשף..." חרב נעה לכיווני, אני משתטח על הקרקע, מתגלגל, שולף
את החרב, נעמד, הם שמונה מולי, האיכרים האומללים עוד לא חזרו
לעשתונותיהם למראה הטבח שזה אך נעשה, הלוחמים מקיפים אותי, אני
נע לאחור, נתקל בעץ, מחזיר את החרב לנדנה, צחוק מרושע מצדם של
הלוחמים, "כבר נכנע יצור אפל?", "לא ממש", אני נוגע בעץ, מלטף
אותו, נטמע לתוכו, מעורר אותו, מעורר את כל היער, העשב מתחיל
להתנועע בלי שום רוח שתסיט אותו, חריקות נשמעות מסביב, ענפי
העץ מנמיכים, שני לוחמים שמנסים עדיין לתקוף משתפדים על עשרות
ענפים, דם חייהם ניגר, האחרים מתחילים לקצוץ בענפי העצים
כשהעשב נכרך סביב רגליהם, מפיל אותם, חותך בהם, חונק אותם.
אני משתחרר מהעץ, מודה לו על עזרתו, וזורם חזרה אל תוך גופי,
אני מפנה את גבי לבורים האלה, החוב שהיה לי כלפי המלך שלהם
שולם לנצח ברגע שהנסיך שלו הפנה נגדי את החיילים העלובים
האלה.
אני הולך אל תוך היער ונעלם מעיניהם התמהות עדיין של האיכרים
חיילים האלה.