שבע פעמים התקשרתי אליה והיא לא ענתה. מדי פעם קורה שהיא כועסת
אבל אף פעם לא ככה. התחלתי להרגיש מעורר רחמים, שבע missed
calls  ... זה כבר אובססיבי... היא בטח יושבת ומסתכלת על
הפלאפון שלה וחושבת "למה הוא לא מניח לי כבר???" אני רק לא
רוצה להפחיד אותה...
התקשרתי אליה שוב. אני רק לא רוצה להפחיד אותה אבל אולי היא
הייתה במקלחת עד עכשיו... חוץ מזה, יש לה את הפלאפונים החדשים
האלו, אלו שצריך לפתוח בשביל לראות אם מישהו התקשר. כנראה שהיא
עוד לא בדקה...
מצד שני היא תמיד בודקת. לחוצה כזאת, חושבת שתמיד כולם רודפים
אחריה.
כנראה שהיא באמת כועסת. האמת היא שהיא תמיד באמת כועסת אבל
אולי הפעם זה כבר ממש רציני, כנראה שהפעם כבר עברתי את הגבול.
קמתי והסתובבתי קצת בבית. פותח את המקרר, יש רק שניצלים
משלשום, מלפני שההורים טסו. אולי נכין "מנה חמה" או משהו...?
יש את ה'פסטה פסטו' הזה שלוקח לו חמש דקות כולה...
בעצם, אני בכלל לא רעב, אז מה אני לעזאזל עושה!?!
אני מתחיל להתעצבן. טורק את המקרר. מרים את הטלפון ומתקשר אליה
שוב.
צ'אק, צ'אק, צ'אק, צ'אק... טוווווו. טוווווו. טוווווו.
טוווווו.
היא לא עונה, היא לא עונה...
קיבינימט איתה.
תופס את הראש, מלטף את המצח. מחפש בירה או משהו. אין. אין
כלום, אפילו לא קולה. אפילו לא דיאט קולה. "וואלה יש ערק...",
למרות שאני בכלל לא בחור של משקאות חריפים, אני טועם. גועל
נפש. יורק.עומד מעל הכיור. בוהה. לא יודע על מה אני חושב
עכשיו. על כלום.
מתקשר אליה שוב.
לא עונה.
כל השיחות האלו לפלאפון עולות לי הרבה. יותר מידי.
אני הולך לסלון, מתפרק על הספה. מחליט לא להתקשר יותר. לפחות
לא בחצי שעה הקרובה.
אני בוהה קצת בטלוויזיה מכובה.
"טוב", אני מדבר אל עצמי ומחליט שאני לא יכול יותר בבית מתלבש
מהר, מסדר קצת את השיער ומנסה להתקשר אליה פעם אחרונה.
הפתעה הפתעה, היא שוב לא עונה...
אני יוצא מהבית, נועל, כמעט רץ במדרגות. גרה כולה כמה רחובות
מכאן, מצפצף באינטרקום והיא לא עונה, מצפצף שוב ושוב ומחכה..
מתקשר אליה שוב ושוב ושוב והיא לא עונה. אני מרגיש כמו חרא,
למה היא ככה??? למה?????
אני נשאר לעמוד שם, אין לי לאן ללכת אז אני עומד ובוהה בשמשה,
מישהו פתאום יוצא אז אני מנצל הזדמנות ונכנס לתוך הבניין. עולה
חמש קומות מהר, מסדר את הנשימה ודופק על הדלת. הדלת נפתחת
מעצמה
"שירה?"
היא לא עונה.
"שיר?"
אני כבר חצי בפנים.
"שירוש? שירה, את פה?"
אני צועד בתוך הבית בשקט, בזהירות. (פתאום אני נזכר שאולי יש
פה גנב...). נכנס אליה לחדר ורואה אותה שמה ישנה. היא כל כך
מתוקה כשהיא ישנה, אני רוכן לנשק אותה. מחכה קצת אבל היא לא
מתעוררת.
לידה נחה המחברת שלה, ה"מחברת הסודית" שלה, שבה היא כותבת את
השירים והמחשבות שלה. אני מרים אותה ומחטט, אני יודע שהיא
שונאת, אבל היא ישנה, אז איך תדע?
"לפעמים אני פשוט רוצה למות..."
ככה מתחיל הסיפור שלה, אני קורא בשקט, מזהה הרבה דברים עליי...
מרגיש עצוב כמעט כמוה. כנראה שהיא באמת כועסת... כנראה שהפעם
באמת הייתי טמבל. בא לי לחבק אותה, להעיר אותה ולנשק אותה
ולהגיד לה שהכל יהיה טוב.
הייתי בטוח שהיא ישנה ואז נגעתי, והבנתי שטעיתי.