ביום שהיא מתה הרגשתי מן מחנק של דמעות שעומד לי בגרון, הרגשתי
כאילו השמיים נדבקו לאדמה ומחצו אותי. כל מי שראה אותי ידע
שאני באבל , עם הבגדים השחורים והשקיות מתחת לעיניים אשר נקוו
מתוך הרבה מריחואנה ואלכוהול שניסו לטשטש את הכאב אך לרוב
הגבירו אותו . ניסיתי להבין באיזשהו שלב שהיא מתה אבל פשוט זה
לא נקלט לי.
הרי זה היה לא מזמן שהיא ליטפה את פני ואמרה שנהיה ביחד לעולמי
עולמים , שנצעד ביחד יד ביד כמו הזקנים שיושבים בכיכר מסריק.
ואני האמנתי  כל הזמן וניסיתי לשאול שאלות ולעשות לה מבחנים
והיא עברה בציונים גבוהים.
היא לימדה אותי להיות רגיש  לכל דבר קטן, ומרוב שנהייתי רגיש
הפסקתי לכתוב. אז היא התרגזה שאני כבר לא כותב לה מכתבי אהבה
כל ערב ושירים שהיו מוקדשים רק לה. אבל עכשיו היא בעולם שכולו
טוב, טוב לה.
אז היא מתה לי ככה , מבלי להודיע. פשוט הלכה.
ואני פה משווע לדמותה , לצחוק שהיה רק שלי , ומבטה האוהב שידע
להמיס לי את הלב לנוזל ולהתאדות.
אין לי למה להתקדם , למי ?
אני רק מוצא בובות  ציניות שאיבדו את הרגש בגיל שמונה כששיחקו
רופא אחות.
היא ידעה איך לגעת בי, אהבה לראות אותי בוכה- אבל זה נפסק .
בשנתיים האחרונות לא יכולתי לבכות כי הייתי רגיש מידי .
ככה כבר שנה אני מחפש את נופר בנשים אחרות.
אתמול ראיתי אותה.
היא חיה את חייה בדירה שהייתה שלנו, אבל  נופר שלי מתה. כי
נופר החדשה פשוט מחקה אותי אחרי שבע שנים רעות - לדבריה.
אבל אני גבר , לוקח לי זמן להבין  שאת לא שלי יותר. לא הבנתי
את זה כשעזבתי אותך.
היום אני בדיוק מה שאת רוצה נופר- אבל כמו שמתים לא יקומו
לתחייה ככה גם את לא תחזרי.
בגלל זה את מתה.
בשבילי.