טוב, אתחיל מכאן, מהשעה הזו, מהזמן הזה, השעה היא לפי הערוץ
ה-1 בטלויזיה 19:14 יום שישי היום, שנת אלפיים, ה-11, כן, זהו
החודש, יום שישי העשירי לחודש האחד עשרה...
ברדיו שיר מפעם, זמר אחד שר שהוא בגן עדן, הלוואי ואני אוכל
לומר זאת פעם, אם רק אוכל לדמות שהמציאות כרגע היא בשחור לבן
הכל יהיה מושלם (לא באמת הכל..) אוי,עכשיו גם האישה שם ברדיו
טוענת שהיא בגן עדן, לרקוד לחי אל לחי ולהרגיש בגן עדן, מה עוד
אפשר לבקש? לא הרבה אני מניחה, יחד עם כל הרצונות וכל השאיפות
שרוצים להגשים, ברגע שיש לך מישהו לרקוד איתו לחי אל לחיאפשר
להלחם עם הרצונות בשקט,כי יהיה עם מי להלחם...
עוד מישהי עכשיו ברדיו אומרת "שהכל יהיה בסדר" ועוד מנסה
להרגיע שאין עולם אחר, אז איפה פה הנחמה לעזאזל? דיי,אני רעה
מידי, יכול להיות שבעצם אני אוהבת את עולמנו? האם אני ביקורתית
מידי, כמו שטענה ציפי דוידסון על שני חברי לכיתה, שלאחד מהם גם
הוסיפה את הכינוי "ליצן החצר" והשני שיחק תפקיד מרכזי במחזה
המסורבל של חיי..
כשהייתי קטנה, לאחר שראיתי איזושהי סדרה על ילד שבתרדמת, הייתי
בטוחה שגם אני בתרדמת,וכל חיי הם בעצם הפנטזיה שלי בזמן שאני
שוכבת לי בבית החולים, תמיד תיארתי לעצמי את העצב של אימי
כשהיא מסתכלת עליי ומתחננת שאתנעורר, למה אני תמיד מדמיינת עצב
למען השם? השאלה הזו מסתובבת בראשי כבר תקופת מה, אני חושבת
שמאז שיואבי הלך...אוף, יואבי, פתאום כשזה קרה, ולאחר שיכולתי
קצת לחשוב בהגיון, נורא נבהלתי, פתאום הרגשתי שעצב בעצם מסובב,
או בונה תא חיי... כל המחשבות שלי בנויות על עצב, אפשר לסווג
את לתחום של האנשים בעלי" העיניים הפקוחות" כלומר, אלה המחפשים
את האמת, וכשמוצאים אותה, נעצבים כי העולם רע ומר הוא הרי..
ידע זה חופש, חופש בחירות... בחירות כאלו מתסכלות... לא לא
אומר את זה אפילו, לא רוצה להכנס לזה עכשיו, מצטערת..



אני גדלתי במשפחה שכל חייה היו אבל, תמיד חיכו ליום הזכרון
הבא, תמיד דברו על, או על המצב הבטחוני הרעוע שהוא מזכיר את
שנת 73', אולי משם בא כל העצב, כל העצב שתמיד ליווה אותי כל
חיי... קצת עוד מוזרה לי הכתיבה פה, היא פשוט יותר עוצמתית,
אני מפעילה מן הסתם יותר כח פיזי, ואיכשהו גם נפשי..
אחח...אצבעותיי כואבות לי.... אני אפרוש לכמה רגעים..