עליתי על הרכבת. לא ידעתי לאן היא נוסעת, אבל בכל זאת עליתי.
התיישבתי בהתחלה. בקרון הראשון, במושב הראשון. הייתי לבד בכל
הרכבת. והרכבת נסעה. ונסעה, ונסעה. ולא עצרה באף תחנה.
ולאט לאט, בלי ששמתי לב התחלתי לעבור מקומות. כל פעם אחד
אחורה. זה לא שקמתי בשביל לעבור. פשוט עברתי. הרכבת הייתה יותר
מדי מהירה בשבילי, וההדף של הנסיעה העביר אותי אחורה.
הרכבת נסעה המון. בלי עצירות. כל הזמן.
פעם בעלייה, פעם בירידה. ואחרי כמה זמן של עליות וירידות, היא
פשוט נסעה כל הזמן בירידה. כל הזמן.
ואני עדיין עוברת אחורה. עוד ועוד ועוד. בלי שליטה.
והקצב שאני עוברת מתגבר ומתגבר ומתגבר.
ואני כבר בקרון האחרון, בספסל האחרון. והירידה לא נפסקת. והקצב
לא מאט. ואני נופלת מהרכבת.
והרכבת ממשיכה לנסוע. והיא לא עוצרת. והקצב שלה מתגבר והופך
מהיר מדי.
וכשאני מצליחה סוף סוף לקום מהנפילה הכואבת, הרכבת כבר רחוקה
מאד. כמו נמלה באופק הרחוק. ואני מנסה ללכת אחריה.
אבל הקצב שלה הרבה יותר מהיר משלי, וכך אני נשארת מאחור.
והפער גדל וגדל. והרכבת כבר לא בירידה. הרכבת בעלייה.
אני והרכבת היינו אותו דבר פעם, עכשיו כבר לא. הפער בינינו
גדול מדי.
רכבת החיים שחכה אותי מאחור, כי הזמן לא הרשה לה לעצור. הוא לא
הרשה לה לעצור בגלל נוסעת אחת שנפלה ממנה. ועוד הנוסעת שגרמה
לרכבת החיים להיות בירידה כל הזמן.
לא. הרכבת תמשיך בלעדי.  קצב החיים של כולם הוא לא הקצב שלי.
אני נפלתי. הקצב שלי איטי יותר.
רכבת החיים ומר זמן לא יעצרו בגלל מי שנופל. הם חייבים להמשיך.
ככה זה בחיים.