...ובבוקר הבא את עושה תרגילים על הבר,
מנסה לא לחשוב על אתמול, על האבנים בכיכר
שאינן יכולות לספוג את הדם, על אמך
הלוחשת, ועל זרועותייך האוחזות בעמוד התומך
בך ובפורטיקו, על הכותרת הקורינתית, שעלי האקאנתוס שלה
נושרות על ראשך, על החיילים פעורי העיניים, ועל השאלה
נוטפת הדבש והיזע: "שלומיתי, מה תבקשי
תמורת הריקוד?" - את ראשו... את ראשם... את ראשי...
הסחרחר... ואת מנסה להעביר הקבלה
הסטורית ומקוממת: את, נסיכה, בתולה,
רוקדת למלך, כפי שדוד הצעיר ניגן
למלך, אלף שנים לפנייך, ואת לוחשת: "כן,
את ראשו..." את רוצה לברוח לשם, לקטקומבות הזמן,
אל מנצחו של גלית. רקדנית ונגן. את היית מביסה את כולן:
את מירב, את מיכל, את בת-שבע ואת אביגיל,
את התגלית המאוחרת אבישג, את כל נשות החיל,
בעליהן בקברי אחים, אבותיהן מהורהרים, אחיותיהן הקטנות
בוכיות.
את מדמיינת את עצמך בשמלות התנ"כיות.
יכולת לאהוב אותו. יכולת לאהוב את צאצאו שיגיע מחר,
שיהיה חזק מהפריק שאהב לטייל במדבר
והפיל את ראשו על מגש הכסף, המעוטר בעלי דפנה וענפי לולב -
סוג של זר מנצחים. הוא אמר שהבא אחריו
יהיה חזק ממנו, והוא יסלח לך על מגש הכסף ועל
האהבות שהחמצת, על הפא-דה-משהו המושלם, שגופך הקל
ביצע על האבנים המדממות. הוא יידע שחטאת
פחות מכל הנשים שתצפינה מחר בפעולת
הגיליוטינה עם מסרגות ביד. "שלומית, תתרכזי!" - ואת ממלאת
את ריאותייך אויר כבד, כפי שציוותה מורתך לבלט.