יושבים במכונית, במושב האחורי, כל אחד עסוק בענייניו. אנחנו
שותקים, אני אדישה לכל מה שסביבי. אתה מפהק.
"אני עייף"
מביטה בו ושותקת.
"את אמורה להגיד: 'אתה תמיד עייף'"
"אין בי כוחות"
"את עייפה?"
"זה לא מה שאמרתי"
"אמרת..."
אני קוטעת אותך.
"אמרתי שאין בי כוחות"
אני מרגישה לא בנוח, מתפתלת בכיסא. אני לא רוצה לשבת לידך. אני
מביטה בכפות ידי. אולי ההתבוננות בי עושה לו משהו? אולי לא.
הוא מוכרח להרגיש משהו. זה נגמר מכמה סיבות, הוא אמר אתמול. זה
ודאי נגמר מסיבה עיקרית שהיא אני. לעזאזל.
"ביי ביי"
לוחש כשאני יוצאת מהרכב.
אפילו לא העפתי בך מבט, אני לא מסוגלת גם לו רציתי. האמת היא
שאני רוצה אבל כל הסתכלות בך צורבת במקומות העמוקים ביותר בי.
תהיה לנו רק עוד שיחה אחת והיא תהיה השיחה האחרונה. לסגור
קצוות לפני שאני עוזבת סופית. אני מקווה שזה יהיה בקרוב.
אני מקווה שנשכב בפעם האחרונה. הפעם בלי קונדום וכל השטויות
האלה. לא נצטרך לחשוש מהריון או ממחלות כי... זה ברור למה.
אתה בכלל לא תדע שלא תראה אותי יותר. אף אחד לא ידע, כמו תמיד,
מה יקרה איתי ברגע הבא שבו אוותר לבדי.
זה יקרה בלילה ובחושך, בחדרי, כמו כל הדברים הטובים והאיומים
ביותר.
אין בי כוחות, אתה מבין?
לעולם לא תבין.
אתה לא תבכה, כי אתה אף פעם לא בוכה. אולי תרגיש אשם במידה זו
או אחרת, לא בטוחה אם בצדק, עשית מה שיכולת לעשות. כמעט כל מה
שיכולת לעשות, יכולת להקשיב לגרסה שלי לכל הסיפור. אבל גם אם
היית מקשיב זה לא היה משנה את העובדה שעלינו להיפרד לתמיד.
הייתי רוצה להישאר אבל אני לא יכולה. או אולי- לא רוצה מספיק.
אין בי כוחות.
אין בי כוחות, אתה מבין?



עד היום שבו תבין, גם אם מאוחר מדי