חשבתם פעם שלהחזיק חיות קטנות, יפות ושקטות לחלוטין כמו דגים,
יכולה להיות בעיה אמיתית? כל מחזיקי האקווריום יודעים עד כמה
זה לא פשוט - לא להאכיל יותר מידי, ולא פחות מידי, הקומפרסורים
והפילטרים למיניהם, והרעש הנורא שלהם וכו' וכד' - אבל אצלי זה
הפך פשוט מאבק לחיים ומוות.
אני כבעלת לפחות 3 חתולים קבוע, כן כן, הם באים והולכים,
מתרבים ושוב פעם נלקחים, יודעת להסתדר עם בעלי החיים. כמובן
שזה הולך עם הרבה רעש, עצבים, ניקיון וחינוך, אבל זה איכשהו
עובר כבר בלי תשומת לב מיוחדת. בקיצור, אחרי "חתולריזציה"
שלמה, החלטתי לנסות משהו חדש ופיקנטי, במיוחד כשחשבתי על מה
לבקש מההורים ליום ההולדת. ביקשתי... עם הרבה הצבעות בעד ונגד,
שכבר כל-כך נמאסו עליי שפשוט הלכתי לחדר ושכחתי מזה, את ההצהרה
שלי עשיתי.
איפשהו לקראת יום ההולדת, לא זוכרת בדיוק מתי, קיבלתי מערכת
מאוד מסובכת - אקווריום, שני דגי זהב ו... זהו. לא אוכל, לא
איורור - אפס. איכשהו הם שרדו שלושה ימי חג, שבהם היה הכל סגור
ובמיוחד שלא עשיתי שום דבר בנידון, כי הבטיחו ש"מחרתיים יהיה
הכל". אז בוקר אחד כשנמאס לי, הוצאתי את חסכונותיי, צעדתי לתוך
איזו חנות על חופי סוף העולם ורכשתי את כל הנדרש.
השבוע הבא עבר עליי די רגוע... רק שפעם היה זיהום נורא
באקווריום ואולי עוד כמה שטויות, אבל היה בסדר אני חושבת. עד
ש... הבנתי שהאכלתי אותם יותר מידי. אל תבינו אותי לא נכון,
אבל העסק הזה די מסובך ולא היה לי מושג כיצד להאכיל אותם, לכן
התחלתי בניסויים "לחפש את המינון הנכון". בשבוע שאחרי שברתי את
האקווריום.
הדגים עברו לגור באיזו צנצנת עוגיות וניל לשעבר ואחרי כשלושה
ימים לקופסה בשביל עכברים, או חזירי-ים, או מי יודע מה, שהשיגו
לי מאיפשהו עד שיקנו אקווריום חדש. אם המצב פטר בעיה אחת,
עכשיו הופיעו עוד אלף. בגלל ש"האקווריום" החדש היה נורא קטן
והחמצן היה נגמר מהר מאוד, הייתי צריכה להשאיר את הקומפרסור,
שמספק את החמצן למיים, למשך כל היום. דבר, שיצר מאבק עם אימא,
שנעשתה מאוד אובססיבית לגבי "צריכת החשמל המופרזת". כמובן שזה
לא היה הגיוני , כי ההספק שלו נורא קטן ואימא פשוט הייתה צריכה
להוציא את העצבים מהעבודה ומ"החיים היפים" שיש לנו. בקיצור,
המלחמה המתמדת בלבוא הביתה ולראות את הדגים נחנקים לאט לאט,
ואימא האומרת כל שנייה "הלוואי שכבר ימותו", עשו לי ת'מצב
הרוח.
אחרי שלוש שבועות של עצבים והניסויים המתמשכים בכמויות המזון
הארורות, השיג לי אבא אקווריום עתיק, דרך חבר שעוסק בזה
מקצועי, למרות שזה הבטיח חדש. הכל טוב ויפה, אבל מיכל דמוי
אקווריום זה אי אפשר למלא במים, עד שלא אשיג דף קל-קר כדי לשים
מתחתיו, אחרת הוא ייסדק. שבוע או יותר חיפשתי בכל העיר את
הקל-קר המקולל. לא הספקתי.
בבוקר טרגי, אביבי ואפל, מצאתי את הפצצה שלי עם הבטן היפיפייה
למעלה. הוצאתי אותה עם הרשת ובתהלוכת לוויה עם החתולים שלי
הובלתי אותה לפח. בדרך עצרתי ליד אימא באומרי משפט אחד בלבד:
"קיבלת מה שרצית". המשך היום היה נורא, הייתי עייפה מרצף
הבגרויות המשוגע ומבחן המתמטיקה שצץ פתאום ביומן רשום
למחרתיים... כשקיבלתי הודעה מידיד, שפכתי לו את ליבי על פצצי,
אבל הוא צחק עליי. רק אחרי חמש הודעות מלאות עד "טופ" הוא
התחיל להזדהות עם אובדני הקשה.
"נקנה לך דג חדש" אמר אבא. מה אני? ילדה קטנה שהפילה ממתק
ואפשר לומר לה "נקנה לך חדש" שלא תבכה?! זה היה הפרינציפ...
חודשיים נאבקתי על הדג הזה, בזבזתי את כספי והעצבים על מתנת
יום ההולדת שלי. אני עוד אראה להם!
השגתי את הקל-קר, סידרתי את האקווריום וכל השטויות שלו. שלושה
ימים הכנתי את המים בכל הסירים והדליים שלנו, המטבח היה מפוצץ.
הוא ענק, ודג הזהב הנותר שלי "כדורי", שם, לבדו, מחכה...
לאטומי, מימני ואקדחי...