למעיין

אנחנו יושבות בחדר שלה, היא ליד השולחן ואני על המיטה.
כמו תמיד היא לובשת חולצה גדולה מידי שאם היא תרים את היד
מספיק אני אוכל לראות דברים שהיא לא מוכנה להראות לאף אחד. אבל
אני לא מסתכלת, אני לא יכולה להסיר את העיניים שלי מהפנים
שלה.
כל כך שלוות ובכל זאת כל כך מאומצות.
תמיד אהבתי לראות אותה כותבת את השירים שלה. ואז היא מורידה את
העיפרון, אך נשארת באותה תנוחה, בוחנת את השיר שוב ושוב, אבל
אף פעם לא מתקנת. תמיד הם מושלמים. כמוה.
היא לוקחת את השיר מהשולחן ונעמדת, מסתכלת עליי, מחייכת והולכת
לסלון.
היא לוקחת את הגיטרה שלה ומתחילה להלחין את השיר.
אני יושבת על הספה ממולה ומסתכלת עליה, איך שהיא אוהבת את
השירים שלה.
תמיד רציתי להיות שיר שלה. שהיא תאהב אותי ככה ותדאג לי ללחן,
ובתים מסודרים.
אבל היא נשארת בשירים שלה, ותמיד כשהיא משמיעה לי אותם אני
נדהמת מחדש.
"יש לך מתנה, מתנה נפלאה."
והיא מסמיקה, ממלמת משהו, והולכת למטבח להמשיך ביום שלה.
ואני יושבת לי על הספה, מסתכלת על הדפים עם המילים והלחן,
ומזילה דמעה.
הלוואי ואני הייתי שיר שלה.
הלוואי שהיא היתה אוהבת אותי ככה.