הסתכלתי על השמיים דרך המשקפת שבמגדל השמירה, חשבתי שאראה שם
מלאכים מנגנים על נבלים או יצורים שמיימיים אחרים, אבל לא היה
שם אף אחד. או שהם הסתתרו בתוך הענן ולא יכולתי לראות אותם, או
שהם לא רצו שאראה אותם והפכו לבלתי נראים. בכל מקרה המשכתי
להסתכל עד שמישהו מהם יוציא יד או רגל החוצה.
העננים נראו כמו מפולת שלגים שאמרו לה "פריז". פתאום מישהו
טפח לי על הכתף. ליבי החסיר פעימה. אני שומר במגדל לבד ואף אחד
לא יכול להתקרב מבלי שאראה אותו ממרחקים. הסתובבתי וראיתי
אותו. הוא לא היה על ענן אלא עמד מולי ולא הייתה סביבו שום
הילה זוהרת. היו לו זוג כנפים קטנות וחולצה לבנה מעוטרת בזהב.
הוא נראה צעיר מאוד, כמו ילד בן ארבע עשרה.
"מי אתה," שאלתי.
"מלאך," הוא ענה בטבעיות, כאילו זה היה מובן מאליו ואני
אידיוט כזה שעדיין לא הבנתי זאת.
"מה אתה עושה פה?" שאלתי אותו. לא יודע למה, אבל מיד האמנתי
לו שהוא מלאך ולא ליצן שברח מקרקרס. כנראה בגלל הכנפיים.
"זרקו אותי מלמעלה," הוא השיב ועשה פרצוף עצוב, מיד אחרי זה
חייך והמשיך. "אני תמיד מזייף והורס להם את המנגינות שאחרי
ארוחת הצהריים".
"לא ידעתי שמלאכים אוכלים צהריים," זה באמת הפתיע אותי. היום
מלא בהפתעות.
"בוודאי שאוכלים. ממה אתה חושב שאנחנו מתקיימים? מרוח הקודש?"
אף פעם לא חשבתי ממה מלאכים מתקיימים. אולי יש להם גם שירותים
ומקלחת שם למעלה. מהיום כנראה אני אתחיל להתייחס אחרת אל גשם.
ולחשוב שתמיד אהבתי גשם. כמה מלאכים יש למעלה? החלטתי לא
להתעמק בנושא הזה ולשאול אותו יותר מדי. עד היום החיים שלי
נראים טוב והחיים הפרטיים שלהם מעניינם אותי כל עוד זה לא פוגע
בשלי. עכשיו כנראה הגעתי לנקודת הגבול. אבל החלטתי להיות מנומס
ולשאול אותו עוד שאלה אחת עליו.
"איך אתה תחזור חזרה למעלה?" אף פעם לא חשבתי שהכנפיים שלהם
נועדו בשביל לעוף לכדה"א וחזרה.
"בחצות אני אוחזר לשם אוטומטית. ככה המנגנון עובד. בחצות כולם
חוזרים. למה אתה חושב שלסינדרלה היה זמן רק עד חצות?"
"בגלל שהפיה נתנה לה זמן רק עד חצות?" ניחשתי, מנסה להיזכר
בסיפור. הייתה שם פיה או משהו כזה, נכון?
"ברור שהיא נתנה לה זמן רק עד חצות, היא לא יכלה לתת לה יותר.
זה מנגנון האבטחה שלנו. כדי שלא נעשה הרבה שטויות בעולם שלכם.
כל מה שאנחנו עושים, מתבטל בחצות," המלאך הסתכל עלי כמו על
מישהו שלא קרא אגדות בילדותו. הוא בטח חושב שהייתי צריך להגיע
למסקנה הזאת בגיל ארבע.
"ולמה הגעת דווקא לפה, למגדל שלי?" שאלתי אותו.
"כי חשבת עלינו חזק ומישהו שם לב לזה והחליט שמתאים לזרוק
אותי אליך," המלאך הניף אגרוף לכיוון השמיים, מהלך שלא אמור
להיות אופייני למלאכים. כאילו שאני זה השד בכבודו ובעצמו ותקעו
אותו איתי כעונש.
"אז אם אתה כבר פה, אולי תשמור במקומי כמה שעות ואני אנמנם
קצת?" עלה במוחי רעיון מבריק. חלומו של כל שומר.
"רעיון לא טוב," אמר המלאך. "אני מסתלק מפה."
"רגע, חכה. יש לי עוד כמה שאלות אליך לפני שאתה הולך," לא כל
יום אני פוגש מלאכים ידידותיים. זה דווקא נראה לי נחמד.
"נו, שאל," הוא בהחלט לא היה מנומס. טוב, אולי טעיתי לגבי
הידידותיות שלו. אני מבין את אלה שזרקו אותו לכאן.
"תגיד לי, מה מטרת החיים?" שאלה קלאסית, הדבר הראשון שעלה לי
בראש.
"זה מאוד פשוט," הוא אמר. בטח שאלו אותו את השאלה הזו כבר
מליוני פעמים. "המטרה, היא להבין מה צריך לעשות בחיים ואז
לעשות את זה."
"אז מה אני צריך לעשות?"
"את זה בדיוק אתה צריך להבין. להבין לבד. ואחרי שתבין מה
לעשות, תתחיל לעשות את זה."
"זה משהו כמו היעוד שלי?" קראתי על זה ב'אלכימאי'.
"לא בדיוק. היעוד היה קיים בעבר. היעוד שלך היה יכול להיות
לגדל בננות וכל החיים היית מגדל בננות ובכך מממש את היעוד שלך
- לספק לעולם בננות איכותיות. עכשיו העולם השתנה, הכל הרבה
יותר מסובך ומורכב. אתה צריך להבין מה אתה צריך לעשות בכל רגע
ואז לעשות את זה," עכשיו הוא נשמע קצת יותר הגיוני והרבה יותר
מסובך.
"זה מה שנקרא לחיות בהרמניה?" ניסיתי להבהיר את הנקודה.
"לחיות בהרמוניה, זו התוצאה של להבין נכון ולעשות נכון."
"ואיך אני צריך להבין מה לעשות? מתי אדע שאני מבין נכון?"
יופי, יש לי דיון פילוסופי עם מלאך. מי יאמין לי?
"אתה לא תוכל להגיע לזה בעצמך, אבל אנחנו מכשירים אנשים
שעוזרים לאנשים כמוך להבין."
"איפה יש אנשים כאלה?" שאלתי.
"אתה צריך למצוא אדם כזה בעצמך."
"אתה לא יכול להגיד לי?" אם הוא מכיר אז למה שלא יגיד?
"אני יכול, אבל אתה צריך לעשות את זה לבד. כדי להוכיח שאתה
באמת מוכן לא להתעצל," ענה המלאך. "הדרך בה אדם כזה יוביל
אותך, היא לא לעצלנים ופחדנים. היא מאוד לא פשוטה."
"ואיך אדע שמצאתי את האדם הנכון והוא לא סתם מתחזה?" הנושא
התחיל לרתק אותי, אם לא הייתי שומע את זה ממלאך, לא הייתי
מאמין לכל הדברים האלה. מלאכים אוהבים לצחוק על אנשים. לא?
"אם מגיע לך, אתה תמצא את האדם הנכון. אני כבר יכול להגיד
שמגיע לך," אני יכול להשבע שראיתי צחקוק על הפנים שלו. הוא
עושה ממני צחוק.
"אם נגמרו לך השאלות, אני זז," אמר המלאך ותקע בי מבט. בטח
חושב שאני נודניק. לא ידעתי מה עוד לשאול אותו או להגיד. הוא
הסתובב והתחיל לרדת בזריזות בסולם של המגדל. ידעתי שהכנפיים
שלהם רק ליופי. כמו אצל תרנגולות.
הוא התרחק ממני בשביל העפר, ברגע שנעלם אחרי הסיבוב, שמעתי
בראשי את קולו "להבין מה לעשות ולעשות את זה. ולהבין עוד הרבה
מאוד דברים בדרך," ושוב נדמה לי ששמעתי צחקוק.
עבר שבוע מאותו היום. היום זה היום האחרון של השמירות שלי. כל
יום הסתכלתי על העננים וחשבתי על מלאכים, אבל אף אחד לא הופיע.
כנראה שהמלאך למד לא לזייף או שהוא לא הצליח לצאת מהבסיס שלנו.
גם לנו בבסיס יש נהלים. אנחנו לא משאירים את המסתננים בחיים.