לפני כמה חודשים דוד של ירון מת, למזלו הוא בנה לעצמו ארון
קבורה לפני שמת והוא נקבר בו, ללא קשיים מיותרים לאבא של
ירון.
אבא של ירון ואח שלו, המנוח, היו בעלי נגריה לארונות קבורה.
הם בנו ארונות קבורה בכל גודל וצבע ולכל מטרה ללא הבדל דת, גזע
ומין.
אני זוכר שפעם, כשעוד אני וירון דיברנו, ירון סיפר לי שהוא היה
צריך לעזור לאבא שלו לקבור איזה ארון באדמה, כי הקברן מת, ואבא
שלו היה חלש וזקן הוא היה חייב עזרה. מאז קראנו לו ירון הקברן.

  מאז שדוד שלו מת, ירון עזר לאבא שלו בעסק. הוא התפטר מהמשרה
שלו בהיי-טק והצטרף ישר לעסקי הנגרות המשגשגת בתקופה האחרונה.
בהיי-טק הוא היה מנהל חברת סטארטאפ שיצרה מסחטות תפוזים לשימוש
חד פעמי, הוא הרוויח הרבה כסף מזה, הוא אפילו קנה לעצמו מכונית
חדשה וחליפה יפה.
והיום הוא קבר לא נוסע במכונית שלו, וגם לא מנהל את החברה של
המסחטות, ובכלל הוא פשט את החליפה והיום לובש סרבל קרוע שכזה.
כל הזמן דופק במסמרים בין מוטות עץ ומסדר לאנשים מקום טוב למות
בו. עבודת קודש.
 ירון אמר לי שאבא שלו מוכר כל ארון ב5000 שקל, "אפשר לעשות
מזה קופה!", הוא אמר, "אפילו אם הורגים את המשפחה שלך ואף אחד
לא יודע שזה אתה..", אמר בלהט,"אז חייבים לקנות ארונות ממך, כי
אתה קרוב משפחה וגם יכול לתת הנחה משמעותית, מבין?", הוסיף.
אני מצידי, לא ממש היה אכפת לי, אבא שלי היה סתם רופא ואמא
זונה, לא היינו צריכים תכנונים או מזימות בשביל להרוויח הרבה
כסף.
 וכך יום אחד ישבתי לתומי בסלון וראיתי משפחת סימפסון, זה היה
יום שבת אני חושב וחיכיתי לחדשות, לראות מה קרה בבורסה
לאחרונה.
לאחר האות המוזיקלי נאמר ש20 אנשים מאותה משפחה נרצחו, אמרו
שזאת "טרגדיה נוראה", "בטח ערבים אשמים" וגם הוסיפו בין המילים
שנשאר ניצול יחיד.
בתחילה לא ידעתי על מי מדובר אך לאחר כמה שעות אמרו שזאת משפחת
גורביץ', ואישית, לא חשבתי על ירון ישר, יש מלא גורביצ'ים
בעולם. אבל אז פתאום ראיתי בטלוויזיה איזה נער בוכה, אומר שכל
המשפחה שלו נרצחה ע"י שודדים, ורק אני זיהיתי שזה היה בכי
מזויף.
 הרגשתי נורא אז הלכתי לבקר אותו, הוא גר בהרצליה , ליד
המרינה. בית עם בריכה ומגרש כדורסל ואפילו היה לו מן בית
אחורי, סוג של מחסן שבו הוא כל היום בנה ארונות קבורה עם אבא
שלו, שמת גם.
עמדתי כמטר מהדלת וצלצלתי בפעמון, שמעתי רקיעות רגלים ולפתע
נפתחה הדלת.
"שלווום", אמרה לי סוג של משרתת תילאנדית שכזאת, לבושה
בסמרטוטים על הראש ובידה האחת סוג של ספריי,  "ירון?", שאלתי.
"מחסן קבורה. לך, לך!", אמרה בטון תוקפני וטרקה עליי את הדלת,
אני כפקודתה, הלכתי למחסן.
  "אהלן", אמר. ואני החזרתי הינהון רציני וחברי.
"הכל בסדר?, שמעתי מה קרה..", אמרתי בטון מבין ותומך.
"כן..עצוב..אבל זה יעבור, לפחות אין לי טראומה", אמר באלגנטיות
מוזרה יחסית לאחד שכל המשפחה המורחבת שלו מתה בזמן ארוחה
משפחתית.
"בטוח שהכל בסדר?", שאלתי שוב. הוא לא ענה, סתם המשיך לדפוק
בארון ששכב בשקט על משטח עבודה ענקי שכזה. מאחוריו עמדו בערמה
כ14 ארונות, בכל מיני גדלים, מוכנים לקבורה.
"אבל תראה איזה יופי, עשיתי קופה..", צחקק אליי. אני עמדתי
נבוך ולא הבנתי.
"אה..כן..טוב..אני צריך ללכת", גמגמתי בשביל לא להיות שותף
לפשע או משהו מוזר כזה.
"וואלה..אז ביי, יש לי באמת עוד 7 ארונות לבנות..", נופף וחזר
לפטיש שלו.
"שבע? למה שבע?, אמרו שמתו 20...וזה 21"
"כן, 20 לכולם, ואחד בשבילי", אמר לי, "יום אחד גם אני אמות
ואז בני יצטרך להמשיך את העסק שאני עשיתי, אולי גם הוא ירוויח
קופה יום אחד"
בלי מילים מיותרות, הלכתי בחיוך, וירון נשאר שם, לבוש בחליפת
ארמני של 10000 שקל, ודופק בארונות.
  בעצם הוא נשאר שם עד היום, ממשיך לדפוק בארונות, ובינתיים
העוזרת התילאנדית מתה, וגם כל המשפחה שלה. הוא הרוויח מזה עוד
100,000 שקל, וקנה כבר מכונית חדשה, שאיתה הוא י נסע לאזכרה של
דוד שלו. שם הוא מחפש קרובי משפחה רחוקים, שאולי ירוויח עוד
כמה שקלים בדרך, באמת הוא צריך חליפה חדשה.