זעקות של כאב נשמעות, בכי של תינוק, של אח, של אם.
אינך שומע.
אתה מביט מסביבך ורואה עצים זקופים וירוקים, פרחים צבעוניים.
מחייך לעצמך בשקט ונזכר כמה אהבתי פרחים.
כולם באו איתך, לתמוך בך עד הרגע האחרון.
אתה מביט בשמים הכחולים, נקיים מעננים.
זכרון של ים, רעש של גלים מלאי קצף לבן, מציף אותך.
יד ביד היינו מטיילים על שפת הים, בכל רגע אפשרי.
האווירה סביבך שחורה, רק אתה לבן, יחיד ומיוחד.
תמיד רצית להיות כזה.
אתה ממשיך לבהות מסביב, שם לב כמה יפים הם החיים.
מבטך פוגש את מבטי. אתה רואה את העצבות בפניי, מנסה להושיט לי
יד, אך אינך יכול. מנסה לבכות, אבל משהו מונע מבעדך.
כולם מביטים בך, ואז בי. מנסים להזדהות עם המצב שלנו.
"הייתה לנו אהבה גדולה", אתה מביט בהם ומנסה להסביר.
הם אינם שומעים.
צריך להיפרד, אך אינך מסוגל.
אתה מקשה כל כולם, "תנו לי עוד רגע איתה, לבד" אתה מבקש,
איש אינו שומע.
"לפחות זה לא כאב כל כך" אתה מנסה להסביר לי,
אך אינני שומעת את קולך.
הם מנסים למשוך אותך, לקחת אותך ממני. אך אתה מקשה עליהם.
אתה רוצה להעביר את ידך בשערי, בפני. מגע אחרון אמיתי.
הם לא נותנים לך, הם מושכים גם אותי.
אתה שואף לעצמך את טיפות ריחי האחרונות, מביט בי בפעם
האחרונה.
אני נושקת לך לשלום, "אני תמיד אהיה איתך" אני צועקת,
אתה אינך שומע.
ברגע אחד נעלמו הזעקות, הבכי פסק.
רק אתה ואני שם, לבד.
מניחה פרח על קברך, לוחשת "אני אוהבת אותך".
מביטה בך בפעם האחרונה. |