עוד שיר אחד על אנשי זאב וציונות - השילוב הזה עושה לי משהו,
מה אני יכולה להגיד?

הירח קורא בזוהר שקט
מעל השדות של ביתי:
"הגיעה העת! הגיעה העת!
התבואו לרוץ איתי?"

ולהקת זאבים בכסות עננים
רצה מאחורי בחשכה.
רגלינו לא נגעו באבנים,
ויללנו יחד ברכה--

--לארץ החיה, הנושמת,
שממנה קפצנו ועפנו,
שאדמתה חמה ואודמת
אחרי היבול שאספנו.

הכוכבים בזנבנו האירו שובל
של אור מכסיף ורחוק,
שדילג על פרוותי הזהובה
ועל הדשא הירוק.

ובסוף הלילה חזרנו לקרקע,
אל חום הבית והמדורה -
אך לא הפסקנו לספר על הריצה הרחוקה
בשירה חרישית ואדירה.

כי רצנו תמיד, ורצים אנו עדיין,
גם אם כלל לא עזבנו,
שכן כל עוד ישנו ירח בשמיים -
הוא עודנו האב שאהבנו.