אז היא יושבת ומחכה לו,
עננים תלויים בשמיים שחורים של אמצע הלילה,
שקט מסביבה ורק איזה צרצר מעצבן החליט להפר את הדממה ולזייף
להנאתו את הסמפוניה התשיעית.
היא בודקת את השיער, שיהיה מסודר, מסורק ובלי כל מיני כרבולות
מזעזעות שיתגלו רק במבט חטוף במראה,
המכנסיים לא נראים עליה כמו שהיתה רוצה...
אבל זה מה שיש והיא צריכה להסתפק במה שהבורא נתן לה,
החולצה לא מתלבשת בסקסיות כמו שהיתה מקווה,
יותר מידי חלל ממוקם במקום שאמור להיות מלא ויותר מידי מילוי
יש איפה שאמור להיות שטוח,
עיוור היה מי שעיצב אותה - היא חושבת לעצמה, בטח העיפו אותו
מהאקדמיה ונתנו לו להשתעשע להנאתו עם כל ה"מיותרים".

והיא מרגישה כל כך מיותרת.... כל כך לא במקום...

אומרים שלכל אדם יש תכלית בעולם שלנו, ואיפה התכלית שלה?!
הרי היא לא מועילה לאף אחד, אמנם גם לא מזיקה אבל לא מועילה
בכלל, ומה זה שווה ככה?!

ועכשיו היא יושבת ומחכה לו,
הוא אוטוטו אמור להגיע... כמה זמן שהיא חיכתה לו!!
ישבה בבית ודמיינה אותו מגיע, מחייך אליה, מושיט אליה את ידו.
והיא תבוא אליו.... תתן לו לעטוף אותה..... לחבק אותה
בזרועותיו ולגרום לה לשכוח הכל... הכל!

לשכוח את אמא ואבא שכבר זמן רב מודעים לכמה מאכזבת הבת שלהם
מודעים לעובדה הזאת יום יום.
"כישלון"..... מילה שמהדהדת בראשה....
"את פשוט ילדה קשה" .... מילים שנאמרו לא פעם ולא פעמיים...
והיא כבר לא מנסה להוכיח אותם על טעותם.. מי יודע אולי הם
צודקים.
הוא מתקרב... היא יכולה להרגיש את זה...
חום עובר דרך חוט השדרה שלה...
צמרמורת נעימה של עונג שלא יוכל לעבור למילים... שיבוא כבר..
שיבוא!!

היתה חולמת עליו בלילות... מתעוררת כולה מהורהרת ומעופפת.
היתה מדמיינת את המפגש..
מנסה לבנות בראש את הסיטואציה, לבנה אחרי לבנה.. מילה אחרי
מילה... ואז החליטה שלא יאמרו כלל מילים, שהעיניים יגידו הכל.

תנועה חטופה שולחת אותה להביט אל הרחוב הפתוח.
היא לפתע ראתה אותו מתקרב!!  אלוהים!!
אושר עלה בה ממלא את כל גופה.
מעביר בה חוטים של עונג פיזי טהור,
שמחה בנשמתה מציפה אותה ומעלה דמעות בעיניה.
הוא קרב אליה...... ידיו מושטות בערגה.
צעד אחרי צעד....
עיניים חופרות עמוק בנשמתה.

היא רואה אותו מתקרב אליה......
הוא ממש לידה...
והחרמש מאחורי גבו.