[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ניש נש
/
הדוור שלא מביא דואר

זה היה בוקר יפה, קמתי מהמיטה, התרחצתי התלבשתי והלכתי להוציא
את הכלב שלי לטיול בוקר מהיר. הלכנו לגינה הציבורית ברחוב ליד
הבית שלי, ובדרך חזרה הביתה פגשתי את הדוור. הוא היה צעיר, בן
24 משהו כזה.
יצא שהלכתי בקצב שלו כי הכלב שלי התעכב ליד כל עץ שני, כשהגענו
לבית שלי שהיה אחד לפני אחרון בשורה, הוא שאל אותי אם פה אני
גרה, אמרתי לו שכן.

בבוקר אחרי היה צלצול בדלת, ניחשתי לבד שזה הדוור, הוא הביא לי
דואר רשום. חתמתי, והוא הלך. אחרי שהוא הלך פתחתי את המעטפה,
היה בה כרטיס ברכה ועליו היה רשום I LOVE U לא היה רשום ממי זה
רק מספר פלא פון בתחתית הכרטיס בפינה.
שמרתי את המספר בזיכרון הפלא פון שלי והתחלתי ללמוד לבגרות
באנגלית שהייתה לי יום למחרת.
ביום של הבגרות הלכתי לבית הספר ולא ראיתי את הדוור. כשחזרתי
מהבגרות ראיתי מכתב בשבילי. התפלאתי (בשבילי?!?!), פתחתי את
המכתב והיה רשום בו:

                         מהרגע שראיתי אותך, ידעתי
                                        ממני

זה היה מוזר, אף פעם לא קיבלתי אף מכתב בחיים שלי, והנה זה כבר
היום השני שאני מקבלת מכתב מאדם שאני בכלל לא מכירה.


המשכתי בחיים שלי כאילו כלום לא קרה, ואז הגיע החופש הגדול.
ישנתי, הייתי עייפה מהמסיבה של אתמול בלילה, אבל מישהו החליט
להעיר אותי ב"אכזריות" ולצלצל בדלת בלי לרחם עליי. פתחתי את
הדלת, חצי רדומה וראיתי את הדוור, שוב דואר רשום והפעם זאת
הייתה חבילה גדולה, חתמתי לו, סגרתי את הדלת והנחתי את החבילה
בחדר שלי.
ניסיתי לנחש מה יכול להיות בה. היא לא הייתה כל כך גדולה, אבל
גם לא קטנה, היא הייתה בערך בגודל של בקבוק יין. פתחתי את
החבילה והיה בתוכה ורד אחד אדום כמו שלא ראיתי בכל 17 השנים
שאני חיה. המשכתי לחשוב, מי כבר שולח לי ורד, מה הוא או היא
רוצים מהחיים שלי?

בצהריים של אותו יום, שוב דפיקה בדלת. אמא שלי פתחה את הדלת
וקראה לי לבוא כי מחפשים אותי. אבל לא הזמנתי אף אחד וכל
החברות שלי בים. "מי זה?" צעקתי, "אני לא יודעת" אמא שלי צעקה
בחזרה "הוא אומר שקוראים לו רון".
איזה מן שם זה רון? חשבתי לעצמי, זה כמו רון העכברון או רון
הדבורון. באתי לדלת וראיתי שם את הדוור, הוא שאל אותי אם אני
יכולה לצאת שניה החוצה, שיש לו משהו בשבילי. כמובן, יצאתי.

"נו, מה רצית להראות לי?" שאלתי אותו.
"יש לי רישיון" הוא אמר "קיבלתי אותו לפני שבוע, בא לך לבוא
לסיבוב קטן בשכונה?". לא היה לי משהו יותר טוב לעשות, אז
הסכמתי.
הסתובבנו עם האוטו, סתם נסענו בלי מטרה, פתאום הוא עצר את
האוטו.
תראי רציתי שנדבר......  הייתה לנו שיחה ארוכה יותר משעתיים,
הוא סיפר לי על עצמו, סיפרתי לו על עצמי. מסתבר שקוראים לו
רון, הוא גר ארבעה רחובות ממני, הוא בן 21 והוא בדיוק סיים צבא
ועכשיו הוא משלים בגרויות וחוסך כסף לטיול.

לקראת סוף השיחה (כבר היה חושך), הוא הוציא נייר מתא הכפפות
באוטו הוא נשען עליי, והבטנו אחד לשני בעיניים לשבריר שנייה,
שאחריו באה נשיקה מופלאה, שאני לא אשכח בחיים.
לא האמנתי על עצמי, אני ביישנית בדרך כלל, אבל זה היה כל כך
מושלם שזה לא הטריד אותי יותר מדי. כמובן שהחלפנו מספרי טלפון
וכל יום שהוא בא לחלק דואר אצלנו בשכונה ליוויתי אותו עם הכלב
שלי (צ'ופי).

ככה זה נמשך שבוע, עד שהגיע יום שישי השחור. יצאנו למועדון על
הטיילת בתל אביב, היה כל כך כיף, מזמן לא נהניתי ככה. הכל היה
כל כך מושלם, אני הייתי חצי שיכורה, אבל הוא לא שתה, הוא ידע
שיש לו אחריות עליי והוא צריך לנהוג.

היה בערך 5:30 לפנות בוקר. הוא הסיע אותי הביתה, הוא לא נסע
מהר.
אבל מי שנסע מולו נסע מהר מאוד. אני לא זוכרת מה קרה בדיוק,
אני רק זוכרת שהיה לנו ירוק ברמזור, רון התחיל לסוע ומכונית
חתכה אותנו מצד ימין.
כשהתעוררתי סיפרו לי שהייתי מעולפת יומיים וחצי, ושהאוטו התרסק
לגמרי.
"ומה עם רון? איפה הוא? הוא יבוא לבקר אותי? הוא בסדר?"
שאלתי.
אחותי הגדולה חיבקה אותי, "יסמין, רון לא יבוא, הוא גם לא
יתקשר, אבל הוא יאהב אותך לנצח", בכיתי. לא הפסקתי לבכות עד
היום.


כל כך אהבתי אותו, את רון העכברון.


הדוור כבר לא יבוא, לא יביא יותר פרח. אני באתי לדוור והבאתי
לו פרחים. ובכיתי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
התחלתי לאכול
דברים מתוקים.
אני רוצה ששלי
תחייך יותר.


החבר של שלי


תרומה לבמה




בבמה מאז 15/6/02 2:41
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ניש נש

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה