ביום רגיל ולא מיוחד אני עושה דרכי לאוטובוס מספר 6, השעה עוד
מוקדמת, בהתחלה ריק, עוברים כמה תחנות והאוטובוס מפוצץ
מפוצץ בכמויות של אנשים.
איש מבוגר עם כובע צבאי ופרצוף זעוף מביט אל החלון כמחפש משהו,
לגופו חולצה משפשפת פתוחה לרווחה ועל חזהו מבצבת לה שרשרת זהב
מבריקה במיוחד.
איש נוסף בעל כובע אפור ישן (כנראה שפרצה אופנה שלא שמעתי
עליה) לעינייו משקפיים גדולות מאוד ובידו שעון שהתאים לחולצה
הפתוחה והמקומטת שלבש, הוא בחן אתיופי צעיר יחסית כבן 28 שהיה
עסוק בחיפוש אחר חפציו שבתיק.
עוד איש שעמד מספר מטרים לפניי בעל חזות רוסית (לפחות ככה זה
נראה) לא הפסיק לחייך, אמרתי לעצמי מה יש לו לחייך?
היה לו תיק קטן, יחסית לגודל גופו התיק היה נראה כמו ארנק מה
שהעסיק לי את המחשבה לכמה רגעים.
לידי התיישבה אישה קצוצת שיער ומראה אופטימי על פניה, היא
התקשתה לרדת מהאוטובוס כי הנהג החליט שיש לו מצב רוח פרוע
הבוקר והביא עצירה חסרת מעצורים (אם הבנתם אותי).
צעירה בעלת שיער אדמוני ומטפחת לראשה עלתה לאוטובוס, היא זיהתה
מישהי וישר חייכה, חיוך מזוייף כזה, חושפת שיניים צהובות
להפליא, סובבתי את הראש לכיוון אחר ומיד הבחנתי בעגילים של
מישהי שנראתה לי דתיה, החצאית והכובע הסגירו אותה,היו לה
עגילים גדולים חישוקים עם נקודות כסופות בתוכם עטופי חלודה
(אבל במובן היפה של המילה).
האוטובוס עצר, איש כפוף ופניו עצובות קם מהכיסא ואיתו אשתו, או
אחותו, או סתם מישהי שהוא מכיר שניסתה לעודד אותו (ככה זה נראה
לא שמעתי ממש וגם לא עניין אותי) היא לבשה שמלת פסים שחור לבן
ועל השימלה נוספו נקודות אדומות, בשביל הגיוון כמובן.
היא הכניסה את התיק שלה בטעות לפרצוף של אישה מבוגרת, מאוד
מבוגרת, שבפניה היה ניתן לראות יאוש או סתם עייפות, והאוטובוס
עשה סיבוב ובתחנה שממול 3 בדואיות ותינוק, ובהמשך מדרגות עם
עשבים ליד ומנקה רחובות שזוחל במרץ אחרי ערמת ליכולך שברחה לו.
זבוב אחד נדבק לי לחלון והסתיר לי את הנוף אז העפתי אותו.
המשכנו, עם הדרך היה ניתן להבחין בפח זבל בודד וריק שעמד במקום
שומם למדיי.
משם כבר רואים בניינים גבוהים ורחוקים, בניינים יפים, בניינים
שמזכירים לי את הבית....