את יישבת את עצמך, ואני מתיישב לצדך,
מערבולת פנימית ממשיכה בנפשי להתרות,
משתלהב עוד ניצוץ מן הנר ההולך ודועך,
המחמם, לא נותן שעווה על פצעיי להשרות.
מסתכל בעינייך ומוצא שם תהום דומייה,
לא יודע לקרוא את אשר לו כיוונת באמרך,
אגמים רחוקים משתקפים וכבים בבהייה,
מסירה מן הלחי לכלוך המסתיר את קברך.
מסדר השמיכה על רגלייך, עצובות וקטנות,
מתבונן בייאוש להבין אם ירד לטמיון
מאמץ לקרב, לחבק, ללטף; אם אפשר לענות
לשרידי גחלים מתנפצים כגלי הדמיון.
גם כעת מול עיניי מרצדים כל תוי הפנים,
כמו פסגה מאוסה שכבשו הרהורים עגומים,
ואני במחקר מלומד מסכם שיבשו הכרמים,
ומחליט להסיר משקפיי ובעוז לסגל עיוורוני.
מנוחה אחרונה לך מצאת בשתיקה חרישית,
וקראתי מראש ועד סוף מגילות תכולתך,
ולמדתי שיעור המפוגג גחמה כה טפשית,
שקיוויתי לסוך על פנייך, מנסר את הודך. |