מול סלע ניצבה בחורה-ילדה. קטנה, שערה שחור וקצר, עיניה כהות
וסביבן טבעות של פוך כהה, מעורפל. כבדות אפפה את עפעפיה של
הילדה וסלע ידע בתוכו כי בטרם הבחין בה נאקה בבכי.

היא עמדה מול סלע, מאחוריה נוף בית הוריו בילדותו, עם אותה שמש
מצחקקת, שורה בנינוחות על הספות ומדגדת את התמונה על הקיר.

מדוע היא שייכת אלי? התמרמר סלע. הוא לא הכיר את הילדה, אז
כיצד נמתחים חוטים ממנו אליה? נימי כאב וקרבה. בכיה צבט בברכיו
ופרקי צווארו.

מי זו , לעזאזל?

 - " מי את ?"

- "אני הבדידות שלך"

התשובה לא הבהילה את סלע. לא עירבלה את אבריו בתוכו, בצמיגות
משתלטת. מענה טבעי לחלוטין, שגרגר בו כעס. הוא אימץ שפתיו רגע
לפני הצעקה .

- "אז למה את בוכה?"  

 הילדה המשיכה לבכות בנאקות זעירות וסלע קמץ אגרופי אבן. אחרי
ימים ענתה

- "כי אני לבד"

תסכולו של סלע גבר ובזמן זה פעפעה חמלה בהירה

- " תפסיקי, זה לא נכון, מה פתאום?! את אף פעם לא לבד, אני
תמיד אתך. אני"

והילדה נעלמה בשחור עיניה וזוהר רקע העבר.

סלע פקח עיניו והתייפח אל תוך האוויר, על הכרית זלג ריר שינה
והוסיף כתם טרי לאחרים סלע בכה ונאק.

בן 29, הנדסאי מחשבים, כסף לא רע, אוכל טוב שאמו מכינה ואשתו
מחממת בתנור (לקבלת פריכות. מיקרוגל יוצר צמיגות), דירת 3
חדרים בחיפה הצעירה וגור חתולים ג'ינג'י, ששמו "טוסיק".

הוא בונה טיסנים ונוסע פעם בשנה לתחרות חובבים, היו לו  שתי
חברות רציניות ואהבה אחת עצומה שלא מומשה מעולם. יש לו חבר אחד
קרוב ומספר מכרים, אמא שמבקרת יום יום  ואשה שמסתדרת עם חמותה.
גם רנו קליאו וורודה,  עבר בקבוצת כדורסל העירונית של חיפה,
סגידה לשמש בכל יום שבת בחוף הים המוכר. הוא נסע לשלושה חודשים
לבן דוד, רני, ב-לוס אנג'לס, התמונות של החתונה עדיין לא
מסודרות ואחת נפלה עכשיו, כשהרים את ראשו בעיניים סומות ופגע
במדף. זועם, הרים את התמונה.

מה היה קורה לו אם היה מתחתן איתה, החבוקה עם חברו, איתי,
אוחזת בצהלה את הינומת כלתו שלו, נעמי?

נעמי נכנסה, מנגבת שערה במרץ, מזמינה את השמש,  צדה את הכתם
החדש על הכר ומחייכת אליו.

- " עוד פעם נזלת?"

סלע הצטחק קמעא.

- " יופי, תצחקי עליי"

- "די, נו"

נעמי תפסה את כף ידו, הפכה ונישקה.

- "מוץ', מה .." (בוהק בכי בעינו מצא את עינה) "  מה קרה?  

סלע נשען אחור

-  "כלום"

נעמי הביטה באישוניו, העמיקה  ואחר חייכה וחיבקה אותו חזק, כמו
שנעמי יודעת לחבק. אחר כך הידסה למטבח עמוס העציצים, הוציאה
ממגירה תחתונה כלי נחושת ומים זרמו אל הכלי, ממלאים, ניגרים
ממנו אל הצמחים הנושמים, החיים, מהטבע. צלילות, ירוק עז וחום
נרטב נשקו, התערבלו והתאחדו.

טוסיק הג'ינג'י קפצץ, קפץ על השיש, גרגר והגיש לה את מנחת המקק
היומית. נעמי נאנחה - "צייד מתוק שלי"      

-  וצעקה

-  "מוץ', הלך עוד ג'וק"

- "כל הכבוד, טוסיק" צעק בחזרה סלע מהשירותים. טוסיק ריחף
לרצפה בעקבות עכביש דימיוני נוסף, הצייד בוער בעצמות אבותיו
ובפרודות גופו . נעמי חזרה אל החדר הגדול, התיישבה על המיטה
והביטה בה.  לו רק הרגישה פחות בודדה.