עובד למערכון בהצגה של מגמת התיאטרון שלי. היה אפילו די
מוצלח. היו כוסיות. שרתי. שתיתי דיאט קולה מהולה במים שהתחזתה
לתירוש. שוס רציני. בחיי.
לפני שנולדתי, ההתרגשות מסביב בחירת השם שלי הייתה גדולה.
אחותי הציעה את השם "נדב" כי היא הייתה מאוהבת בשכן שלנו שהיה
לו את אותו השם. אמא שלי, שמרנית יותר באופייה, דווקא רצתה שם
צנוע ושקט כמו "שי". אבא שלי שאף לממש חלום ילדות ולקרוא
סוף-סוף לאחד מילדיו "שלמנאסר". בסוף כולם התפשרו על השם
"יואב", כי הוא הזכיר להורים שלי חבר בצבא שהם מאוד אהבו, וגם
יצר לי שם קליט שכזה: "יואב תירוש". סבא שלי, זכרונו לברכה,
שבין כה כעס על אבי ששינה את שם המשפחה המסורתי "טרייבטש" לשם
מגוחך וחסר עיקרון כמו "תירוש", ציין בציניות שלא הייתה
אופיינית לו שעם שם כמו "יואב תירוש" אני בטח אגדל להיות
שתיין.
כשנולדתי, היה הרבה רעש מסביבי, בעיקר בגלל שהייתי תינוק מאוד
צעקן. כולם דאגו לשבח את אימא שלי על הילד הבלונדיני עם
העיניים הכחולות המדהים שיצא לה, ואני תמיד הייתי ממש שוס
רציני באירועי משפחה, שבהם כל אחד בתורו הביט בעיניים שלי במשך
דקה או שתיים ויצא מכל העניין עם חוויה שמאוד קרובה לאורגזמה
רוחנית. אבל עם השנים שיערי נהיה חום ועיניי ירוקות, וכך גלי
האהבה שעטפו אותי אך לפני זמן מועט, נעלמו כלא היו.
וכך, כאילו בחירת השם שלי הייתה כנבואה, התחלתי לאהוב. לאהוב
את הילדה היפה בגן. את הבת החכמה ביסודי. את הנערה החתיכה
בחטיבה. לא היה אכפת לי מי זאת, העיקר שאהבתי אותה. התייסרתי
בגללה. כתבתי עליה סיפורים, מכתבים, ובקטעים רגשניים במיוחד
אפילו שירים, שאת כולם היא לא ראתה אף-פעם. לאהבה שלי אף-פעם
לא היו גבולות. אהבתי אותה גם כשהייתה מכוערת, וגם כשהייתה
טיפשה. אהבתי אותה גם אם היא הייתה פרחה וגם אם היא הייתה
פריקית. אהבתי אותה גם אם היא שנאה אותי, וגם אם היא רצתה
להשאיר את מערכת היחסים שלנו "על תקן ידידות". אהבתי אותה
למרות שאף-פעם לא פגשתי אותה באמת, ואהבתי אותה גם אם היא
הייתה גויה.
אבל מה? לנבואת השם שלי היה עוד צד, שאותו כנראה שכחו לציין
בפני הוריי כשמילאו את סעיף ה"שם" בתעודת הלידה. "יאהב, אבל לא
יאהב." אוהב, אבל לא נאהב. כי מאז שנולדתי, לא משנה כמה עזה
האהבה שלי כלפי מישהי, היא אף-פעם לא אהבה בחזרה. היו פעמים
שחיבבו אותי, היו פעמים שנדלקו עליי, אבל בת שאהבה אותי לא
הייתה, ולא תהיה. מלבד אחותי, אולי. ככה אומר השם. יואב.
שאלתי את ההורים שלי לא מזמן מה היה חטאי ש"זכיתי" להיקרא בשם
כזה. מה עשיתי להם רע. או שאולי היה מדובר באיזה משהו בסגנון
של "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהנה". אבל שאלתי זכתה רק
למבטים תמוהים מצד ההורים שלי, שתמיד דואגים לציין בפניי שיום
אחד אני עוד אמצא מישהי שתרצה אותי בחזרה בדיוק כמו שאני רוצה
אותה, ושהיא תהיה יפה, נחמדה, חכמה ומושכת. אבל הם כנראה לא
יודעים את מה שאני הבנתי עוד באותו היום בסביבות גיל 4 או 5
שבו הבחנתי שהשיער שלי והעיניים שלי מתחילות לבגוד בצבען
המקורי. הבנתי שמהכל אפשר לברוח, חוץ מהשם.
במיוחד לא משם כמו יואב תירוש.
יואב תירוש.
19/4/2002 |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.