-"אז היא לא סומכת עלייך, אז מה?! זה בטח יבוא לה עם הזמן.
וגם אפשר לחשוב... מה כבר תעזור לך הידיעה שהיא סומכת
עלייך?... זה יעזור לך לישון טוב יותר בלילה? כי אם כן, אז
הנה- אני סומכת עלייך! אוקי? אני סומכת עלייך לחלוטין!"
-"איך את משווה?... זה בכלל לא אותו הדבר, גילי. מה שאת חושבת
ומה שהיא חושבת ביחס אליי- ממש לא משתווה מבחינתי!"

                              <...שתיקה...>

-"אוקי. אז... אין לי מה לומר לך יותר." במבט המום היא הביטה
בי והחלה בוחנת את הסביבה בהרגשת אי נוחות איומה. אולי לא
הייתי צריך לומר את מה שאמרתי, אבל כבר אמרתי. "אתה יודע מה,
גם לא צריך להיות לי מה לומר עוד. אני... אני חושבת שאני אלך
עכשיו.. נתראה כבר מתישהו" היא קמה מהשענותה על הקיר ועזבה.
פשוט הלכה  והשאירה אותי שם, יושב כנגד הקיר, לבד. בדיוק כמו
מיכל. טוב, מיכל לא סומכת עליי,     היא לא עוזבת אותי...

                                   

         -"אני עוזבת אותך"
-"מה? למה את מתכוונת ב-'עוזבת אותי' ? אחרי כל מה שהשקענו פה,
את פשוט קמה והולכת?!... אוקי, אני מבטיח לא ללחוץ עליי יותר,
בסדר?
ואת גם לא צריכה  לסמוך עליי, או לאהוב אותי! אני אוהב אותך,
זה מספיק כדי לבסס אותנו  בינתיים...<אנחה>...אל תלכי..."
-"אני הולכת. אין לי מה לומר יותר. ו-אל תתחנן, זה לא יפה
לגבר. וגם אל תנסה להשאר איתי בקשר. אל תשלח לי שום דבר, אל
תתקשר אליי, שום קשר!...אתה שומע? - שום קשר."  אמרה בקול הכי
מונוטוני ששמעתי בחיים שלי, או שאולי אני פשוט הרגשתי כל כך
מונוטוני. "היי, אתה שם?" אמרה בקול אפילו יותר צונן והביטה בי
בעיניים ריקות תוך קטיעת המחשבות שלי, "אמרתי שאני הולכת...
להתראות." היא לקחה את הדברים האחדים שנותרו בדירה שלי ממנה,
דחסה הכל בתיק קטן ומעוצב לפי הזמנה, אלה שקונים בהרבה כסף,
והלכה בעוד כל שנשמע היה קול העקבים הדקיקים שלה בין כותלי
הדירה. אף פעם לא הצלחתי להבין באמת איך היא הולכת על עקבים כל
כך דקיקים בלי לאבד שיווי משקל. הדירה נראתה כל כך ריקה בלי
ה... חולצה שלה , ו... נרתיק משקפי השמש שלה... היא בדיוק כמו
גילי, עזבה אותי!   לפחות גילי סמכה עליי.

                                     

 

-"אז מה עכשיו? נלך לאכול עוד חביתה?..." אמרתי לו, "טוב  שאתה
עדיין לא עזבת אותי, אבל אתה בעצם.. אתה לא כמוהן, נכון? אני
יודע שלא, אני יודע שתמיד תשאר איתי."
אמר, וחייך חיוך של רחמים עצמיים, רק כדי להחזיק עצמו מלבכות
בזמן שמזג את המקושקשת שהכין, ליחיד בעולם שבאמת לא יעזוב
אותו, ולו רק בגלל שלא היה מסוגל- איציק. הגולדן שלו. ובעולם
הגדול, ובכותלי הדירה הקטנה והחשוכה, וכעת גם- הריקה, איציק
היה עולמו.

עצוב איך שעולם שלם הופך בין שני רגעים תמימים ל- כלב עם חביתה
בצד.
מילא זה, אבל... מקושקשת?!