למעשה, מעולם לא אהבתי מים.
מרגע היווצרותי בבטן אמא, התחלתי להשמיע קולות השתנקות ורעשים
עזים שלוו בבעיטות אדירות לדופן הבטן.
אמא שלי השתגעה.
ההורים שלי פנו לטובי הרופאים וחקרו בספרות המדעית בכדי לברר
מה קרה לבנם הקטן, או יותר נכון לייצור חסר הצורה והנחת
המתגורר לו אי שם בתוך אמא שלי.
למרבה הצער, כל חיפושיהם עלו בתוהו. היצור הקטן וחסר הצורה
המשיך לעשות שמות בבטן של האם הצעירה ולא נתן לה מנוח.
הוא הרחיק לכת עד כדי כך, שיום אחד הוא נתן בעיטה כה חזקה עד
שהדבר יצר לאם המסכנה אולקוס שסירב לעבור גם היום, 18 שנה לאחר
המקרה.
ההורים סירבו להשבר.
אבא שלי, פסיכולוג ומומחה קליני לעניינים שבינו לבינו, חשב על
פתרון שעשוי אולי להועיל.
הוא נזכר שבמסגרת ההתמחות שלו, נתקל ברופא אליל גרוזיני שאמר
לו שהוא יכול לרפא כל מחלה שהיא, מנזלת כרונית ועד ציפורן
חודרנית.
אבא פשפש וחיפש את הכתובת של הבחור, עד שלבסוף מצא:
אבולי מגשווילי, נמל יפו, רחוב המצורע 42.
וכך ההורים שלי הגיעו לקליניקה של דוקטור מגשווילי רכובים על
האופנוע הונדה 64 של אבא שלי.
בהכנסם לחדר, שיתפו ההורים את הדוקטור במהות הבעיה.
מגשווילי חשב, והגיע למסקנה שיש לבדוק את העניין לעומק.
לצורך העניין הוא השתמש בשלט טלביזיה, בגליל נייר טואלט
ובאקונומיקה.
בעודו עומד לשפוך את חומרים אלה על בטן אימי, נשמעה זעקת כאב
מצד האב: "לא! זאת אקונומיקה!".
מגשווילי הרגיע את האב המבוהל:" זה בסדר, זאת קליה", וכך נמשך
לו הטיפול.
לאחר כשתיים ורבע דקות שעוניות אבחן הדוקטור את הבעיה: היצור
סובל מתסמונת מאו צה-טונג, הידועה יותר בשם "הידרופוביה".
הרופא הסביר שבגלל פאקים תורשתיים מסויימים (הסתבר מאוחר יותר
שהורי היו קרובי משפחה רחוקים), היצור הקטן, הזרעוני והמעוות
לא מסוגל לסבול סביבה מימית.
הדבר יוצר אצלו, בנוסף לפגיעה קשה בהתפתחות, גם ניוון של המוח
ומחלת "פרקינסון נעורים". התסמינים של מחלה זו - בגיל צעיר
יחסית, שבועיים עד שלושה, היצור התוך בטני יתחיל בתנועות לא
רצוניות בעיקר של הגפיים התחתונות.
לאחר האבחנה הקשה מנשוא, שילמו ההורים אסירי התודה 35 אלף
לירות שווילי (המטבע הגרוזיני) לדוקטור, וביקשו ממנו לטכס להם
עצה.
הרופא קבע כי יש להוציא מיד את התינוק מבטן האם ולשים אותו
בתוך ערסל לצילו של עץ אבוקדו.
רק כך, קבע הדוקטור, יתכן והיצור יצליח לשרוד.
קביעה נוספת ורבת משמעות הייתה כי יש להתעקש עם הילד, כשיגדל,
ולהלחם עד חורמה בפחד שלו ממים, כדי שיוכל לנהל אורח חיים
תקין.
לפיכך אמר שווילי להורי המשתוממים, כי עליהם ללמד את הילד
שחייה חופשית מגיל 7 בדיוק.
רק כך, יצליח הילד להתמודד עם הקושי הפסיכולוגי שלו.
הורי לא ידעו אם לצחוק או לבכות, או מרוב הערכה לאבחנת המצב של
הדוקטור - הם עשו כמצוותו.
וכך, במשך תשעת החודשים לחיי, שכבתי לי בנחת ובבטלה גמורה בצל
עץ ואכלתי אבוקדו.
מאז ועד היום אני גם אכלן אבוקדו, וגם בטלן עד מאין כמותו.
ובאשר לשחייה?
הורי ניסו והתעקשו ללמד אותי לשחות, אך אני התמדתי בפחד שלי,
שאופיין בגילאי 7-18 בשחייה כשל כלב ובהתחמקות מוחלטת ממים
באשר הם.
כל קיץ מחדש ניסו ההורים שלי ללמדני לשחות בתקווה שהדבר יביא
לחיסול סופי של הפוביה שלי (בגיל צעיר יותר) וכן להצלתו של
הפופיק הטובע במימי הכרס שלי (בגיל מאוחר יותר).
ודאי אתם שואלים עצמכם מה לגבי מקלחת...
ואכן, הקיץ ה18 שלי ממשמש ובא, ואני עודני מתקלח בקוקה-קולה.
לשחות, כך נראה לי, לא אלמד לעולם, לפחות עד היום שבו יציף
מפעל הקוקה-קולה בבני-ברק את העולם.