ח.נ. חרמש

                              הספר מוירטואליה


טלביזיה, טלוויז'ין, טלביזיון, טלה-ביזיון. מתוך הררי הדברים
שכבר נכתבו ונאמרו בעניין זה, בחרתי להביא דבר אחד בלבד והוא,
דבר המפרסם:
ככל שזה יותר שטוח ככה זה יותר טוב, הרבה יותר טוב.
(מיכה, פרגמנט 1 )

היה זה יום רביעי, כמו תמיד, בשבוע השני של החודש. כאשר הגעתי
כהרגלי למספרה בעלת השם הנורא 'שטרודל-מייק'. יצא שהקדמתי במעט
את בואי, אז התרווחתי בהמתנה לתורי על ספל אספרסו ערביקה ועד
מהרה מצאתי את עצמי מעורב בשיחה חיה: "תאמין לי, יא בנאדם..."
זרק לעברי בעל המקום מייק, בפיו ובפי כולם (מלבד אימו שבשבילה
הוא תמיד ישאר מושיקו) "שמה בפרסומות, שמה יש לך הכל... הכל"
בקטע הזה של לפני הדגשת דברים, ביחוד כאלה בעלי מידות טובות,
נוהג היה למנות באצבעות הספר המטופחות שלו. "אחת: הם, בפרסומות
מבינים שלאנשים יש הרבה בעיות וקשיים בחיים... כן." משך גבה
מעוצבת מעלה. "שתיים: ויש להם הרבה הצעות לשיפור, לתת קצת יותר
נוחות יותר סטייל" הרמת הגבה השניה. "ושלוש: והכי חשוב שאתה
יכול לממש את עצמך. יש לך את מהפתרון מול העינים יש סוף טוב
וכל מה שצריך זה רק טלפון וכרטיס אשראי." נאנח קלילות בעודו
מהנהן בראשו כאילו מאשר את דבריו שלו או את מה שנהוג לכנות בשם
האמת הפנימית.

האושר הוא כרטיס חם. מייק, בדומה למרבית האוכלוסייה, נוטה
לחשוב שהאמת הפנימית הקדושה הזו שלו היא האמת היחידה המתאפשרת,
ובכך הוא שוכח שמחשבה זו בעצמה מנוגדת לחלוטין לקודמתה ואף
מבטלת אותה כליל. "תן לי להגיד לך עוד דבר שאני קולט שימצא חן
בעיניך." דבריו ניתקו אותי ממחשבותי. "הם, החבר'ה של הפרסומות,
הם יודעים לחיות" התריס לחלל המספרה ההומה. "הם חיים יפה,
מטופח וגם תראה איך כל מה שהם עושים זה תמיד מסודר ונקי." אמר
כשחיוך של שביעות רצון מרוח על פניו.

בדיוק כשנדמה היה לי שסיים את דבריו, נזכר הוא להוסיף מקצוענים
אלה שחבל'ך על הזמן." "מקצוענים? בטח..." נחרתי לעברו, בוחן את
עווית הבוז שעלתה על פני והשתקפה לי במראה הגדולה. המראה
שראיתי במראה גרם לי לרכך מעט את דיבורי.  
"תבין, האנשים האלה, המקצוע שלהם הוא למכור לי ולך דברים שמראש
אין לנו צורך בהם, ושאחר כך אין לנו איך לשלם עבורם"
"אבל הם יוצרים תחרות והלקוחות מרוויחים" קרא קול מהעבר השני.
"כן, נכון." הסכים איתו הספר "וגם יש להם יציאות מצוינות
באמת." הוסיף. "באמת !!" קראתי בקול, מותח את המילה. "הם יעשו
הכל למען המטרה. ובסופו של יום, הרי המטרה היא לשתול לך במוח
את המוצר, את הדימוי שיעורר בקרבך את החוויה ואת ההרגשה."
תנועת המספריים נעצרה. סימן שהוא חושב או מוטרד מידי בכדי
לעבוד. לא הרפיתי. ניצלתי את השקט היחסי להמשיך בדברי "ראית
פעם נחש תוקף? במהירות וביעילות, מתוך מכוונות וללא תנועות
מיותרות או הסחות דעת. הוא מכיש ונותן לארס לחלחל באיטיות. כך
הם.
ניכר שעוצמת הרגשות שלי בעניין עוררה בו מעט חשש והוא נסוג מעט
"אני לא מבין מה רע בזה שיש דברים שעוזרים לך, מפנים זמן לעשות
דברים... אתה יודע, כאלה דברים שעושים לך טוב" אמר וחזר לתקתוק
הקצבי של המספריים.
"תגיד?" שאלתי  "אתה מדבר עליך או עלי."
"אה? עלי. הנה, תראה אותי, אני הולך לקניונים בשביל להרגע...
לא תמיד אני קונה משהו... טוב.  ואז אני בא הביתה: מקשיב
למזכירה, זורק משהו למיקרו, שם סרט ב - D.V.D ואז הכל נראה קצת
יותר טוב... קפיש?"
לא חשבתי שהמייק הזה הוא חכם גדול במיוחד, אבל נראה לי שהוא לא
לגמרי מטומטם. "אך" חבטתי בחוזקה במסעד הכסא המצופה עור פרה
(איטלקית?) "הי, מוק, תפסיק רגע" קראתי בקול, מזדקף בכסאי. "מה
שעצוב לי לראות אצלך זה שאתה לא מצליח להבין את הדברים שאתה
בעצמך אומר"
גערתי בו והמשכתי בדברי, מחקה בגרוטסקיות אותו מבצע את הספירה
שלו: "אחת: בוודאי שיש בעיה: תמיד, לכולם. שתיים: הבעיה/יות
מספקת את המניע, את הצורך. שלוש בהטעמה: הסוף הטוב תמיד
מגיע... יהיה זה מוצר, שירות, ובקיצור צורת חיים".

'רק עשו את זה'.  קצר. מינימליסטי, כנוהג חסכנות במילים ואם
זאת מושחז ומדויק. אמירה כללית בעלת נימה אישית, שאינה לשון
הוראה או ציווי כי אם המרצה או עידוד ואולי יותר מהכל לשון של
בקשה המכוונת אל מרחב בלתי מוגבל. ובעצם אין זה משנה, מה אתם
עושים, כל עוד אתם בעשייה. והעיקר זה, שתהיו מצוידים בפריט כל
שהוא מתוך המבחר העצום של מוצרי נייקי המשובחים.
(מיכה, פרגמנט 3 )

שבועיים חלפו אולי אפילו יותר, מאז מאותו יום רביעי ועד
שנתקלתי בו פעם נוספת. הפעם היתה זו פתיחה חגיגית (תצוגת אופנה
הכוללת מתאבנים) של מקום בילוי בסגנון ניו-אייג'י עבור היאפי
החדש. במהלך ההתערבות החברתית המתבקשת נודע לי שמייק אחראי על
הקונספט של עיצוב התסרוקות בסטיילינג מקורי עם חציר מרושל עבור
הדוגמניות האנורקטיות-עגמומיות. לא הייתי צריך להיות מישל חדאד
בשביל להבין שמיק נמצא במקום ולכן לא מיהרתי במיוחד ליצור איתו
קשר. כך שמתי את עצמי לכיוון הבר ולקחתי ויסקי בקרח, מעבר
לדלפק הבחנתי במייק מוקף בחבורה קטנה שנראתה מרוצה מאד מעצמה.
עם המשקה ביד הצטרפתי אליהם "הי, בנאדם... לא חשבתי שיש מצב
לפגוש אותך פה." פנה אלי מייק. "אה יש, מצב. האמת היא שיש לי
כאן מספר עניינים נוספים "עניתי בהכללה מתחמקת. "תשמע, טוב
שאתה כאן" פתח בדרמטיות "אותך יותר מכולם רציתי לראות." מוזר,
שגם אני חשתי כך. משהו משך אותי. "קורים לי דברים, בנאדם...
אני חייב לדבר איתך..."
קולו הלך ונחלש וכולו דעך עד שנדמה היה לצב המתכנס פנימה.
"מה... מה אמרת..." שאלתי מעט בחוסר אמון ומעט מחמת הטראנס. לא
ענה.  "הי, שמעו בדיחה..." ניצל בחור נמוך ועב בשר את השקט
שנוצר. הטיפוס הזה לבש בגדים אלסטיים שהיו צמודים על גופו
להתפקע. "תשמעו, אשה באה הביתה ותופסת את בעלה על חם עם שתי
דוגמניות במיטה. "שתיים? למה שתיים?" היא צועקת עליו.
שתיים? על מה את מדברת? מיתמם הבעל "הנה! הזונות האלה" צועקת
האישה ומרימה את השמיכה. הבעל מסתכל ואומר "ואללה, צודקת...
תאמיני אלה כל כך רזות, שנשבע לך שלא שמתי לב..." מייד שסיים,
פרץ בצחקוק עצבני שיותר מכל הזכיר ציוץ ציפורים. צחוקו היה
מדבק ועד מהרה כל החבורה געתה בקול. "תודה לכם" אמרתי בנימת
פרידה, בעודי מוביל את הספר אל אחד מהתאי הישיבה שבקרבת הבר.
הגענו אל אחד שהיה פנוי ומרופד בריפוד קטיפה כהה, לפני
שהתישבנו במושבים העמוקים פניתי אל הגוץ, שנותר תלוי בעקבנו
"חבר, תדע לך שאתה בסכנה. נראה שאתה עלול לחטוף מכת-חום." מבט
של פליאה נשקף מעיני העגל החומות שלו, כנראה מתפלא על החרות
החברתית שנטלתי על עצמי. "ברור לך שאני מכוון לטובתך האישית
בלבד" שמעתי את עצמי מחלץ מעט לאחור. "כל המלבושים
הסיננטופלורסנטים האלו מונעים אוורור נאות וחוסמים את בלוטות
הזיעה וזה עוד לפני השתיה והחום."

ככה נפרדנו ממנו ושקענו במושבים ובשיחה למדתי שמייק נכנס כל כך
חזק לעניין הפרסומות עד שהפך למומחה לעניין ומיד אחר כך למכור.
בזמן מסוים היו לו ארבע מכשירי וידיאו, כל אחד מהם מכוונים
לערוץ שונה מהארץ ומחו"ל וכולם מתוזמנים, באופן שמאפשר 12 שעות
של הקלטת פרסומות מבלי שחס וחלילה תוקלט תוכנית אחת.
"אז בטוח ראית את הפרסומת לכרטיס אשראי עם הילד?" עיניו אורו.
"ראיתי! בטח שראיתי." קרא. "לא רע בכלל, הילד החמוד עם הכרטיס
מקרטון, בלי מילים, ועם הסבא החביב. בטח, טוב!" קבע בסמכותיות.
"טוב? מה טוב?" נפלטה זעקה רטורית מפי שמיד התחלפה בתשובה
רטורית. "לא טוב! קודם כל תגיד לי מה עושה ילד בפרסומת לכרטיס
אשראי? זה כמו לשים כומר קתולי בפרסומת לקונדומים. וזה עוד
כלום, הרי הילד רוצה כרטיס, רוצה אשראי, כמה? כמה פעמים, אתה
חושב שאפשר יהיה לתת לו סוכריה על-מקל במקום כרטיס?" רוקנתי את
המשקה והוא צרב את גרוני. "עכשיו הם מטביעים סימן על הדור הבא
של הצרכנים, כמו על בקר." הרגשתי את קולי מתגבר מבפנים נעמדתי
על מוט הרגליים וקראתי בקול רם "הי, הי,  מי רוצה להיות גדול?

מייק תפס אותי בכנף מעילי והושיב אותי בחזרה בכסא "הי, בנאדם,
אל תרתח. נראה לי שאתה צריך רגיעון בשביל שלא תעשה לי כאן איזה
סצינת אקשן."
"בסדר, בסדר, רגוע. נסחפתי מעט." אמרתי בקול הכי רגוע שיכולתי.
מייק הביט בי ארוכות. יכולתי להבחין בחצאי ההבעות שהתחלפו
בפניו, בשלב מסוים ראיתי שהוא מתקבע על רוגז. "אוף אתה. למה
אתה תמיד מסובב את הכל שיצא רע!" הטיח בי. "חבר, כדאי שתבדוק
מה זו השריטה הזאת שלך." גמר את דבריו וחזר להישען" תגיד אתה
רק רואה, או שמדי פעם אתה גם מגהץ איזו קניה קטנה?" התעניינתי
בהרגלי הצריכה שלו. "אני קונה את הכל, את כל העסקה..." ענה
בערפול. ובכן מעורפל בהחלט היה הרושם שלי ממנו באותו הערב. היו
לו יציאות חריגות מפתיעות שנשמעו כמו החלקות, עוד זכרתי שסיפר
לי כיצד הוא צופה במשך שעות רושם לעצמו רשימות, זוכר דברים,
מפנים ואפילו חולם עליהם בלילה. טוטאלי, הדהד בראשי לצד המשפט
האחרון שאמר בנימה מתוקה-מרירה "ותראה איזה יופי... רק מצפייה
ירדתי כבר ארבע קילו".

אנשי-הפרסומות (המכונים גם בשם הומו-קומודיוס) אף פעם אינם
נראים כמי שעושים שימוש של ממש בכל אותם דברים מצוינים הנופלים
לידיהם. כך למשל, הם אינם מעשנים (ובוודאי שאינם לוקחים
לריאות) והם אוכלים כזית, אם בכלל. תופעה זו, של חוסר יכולת
לעכל את המזון, נראית מוזרה אפילו יותר לנוכח השמחה הרבה
(מבוטאת על פי רוב בשירים ובמחולות) המתפרצת מהם בכל מגע עם
המזון. האמנם מדובר על זן חדש של אנשים? כזה הניזון מן החוויה
עצמה ולא מן החומר...
(מיכה, פרגמנט 5 )

נדמה היה שהזמן עף כמו בלון מלא הליום כאשר מצאתי את עצמי שוב
במספרה. לקוחות רבים גדשו את המקום ובין כולם התעופפה דמותו
ההולכת ומצנימה של הספר. "אוף, אחי... יא בנאדם, איזו ארומה של
התרגשות יש באויר. כאילו שמישהו פתח עכשיו צנצנת של קפה."
זימרר המייק. לא חשבתי שהוא מדבר ישירות אלי. הוא התקרב במעופו
"בנאדם.." משך כהרגלו. "בנאדם, אתה קולט?" לא, חזר מאוכזב על
תנועת ראשי מתקשה להאמין שאני לא קולט על מה ההתרגשות. "אני
בעניין, אני העניין." הכריז בקריאה גופו מתוח "הנה תראה מאז
שנכנסתי עם הניו-ספיק הזה שמשלב את החיים בפרסומות ואת
הפרסומות בחיים... והכל בקטע של פתיחות, מתוך קבלה ולא בצנעה
ללא בושה". כעת פנה נרגשות והצביע על המספרה שעברה עיצוב מחדש
למשהו בדומה לסט של אולפן צילומים. "ההא כן, הרבה יותר
ורסטילי, מגוון, אפשר לשנות בכל רגע..."
"שכחת להגיד, בן-זמנו." הערתי בלאקוניות.
"יתכן." העיר מוכנית, מתוך מיומנות נרכשת. "אבל עזוב, זה רק
תפאורה. מה שאני רואה, זה כמה מהר שהאנשים נתפסים לזה. אש! אש
בשדה קוצים, פתאום אני מבין, אני קולט שזה העניין, זה מה שכולם
רואים, זה מה שכולם מכירים וזה מה שכולם אוהבים. רק שהם
מתביישים בזה כאילו היו חולים באיידס." בעליל היה נראה כי מייק
נמצא במצב של ריגוש יתר על סף היפר-ונטילציה. יתכן אולי פעילות
יתר של בלוטת התריס, שפת הגוף שלו הקרינה את העוצמה של סערת
רגשותיו. לא יכולתי להמנע מהתחושה שהוידיאו שמקרין את הנאראטיב
של מיק נתפס על פאסט-פורווארד.
"תגיד יש לך טעם מר בפה?" שאלתי אותו
"ממה...?"
"מר" תיקנתי. זה הטעם של האדרנלין.
"המם... כן, אולי מעט. אבל זה בטח הרעב הקטן הזה, בדרך כלל יש
לי איזה חטיף אנרגיה עשיר בסיבים ומועשר בויטמינים ואז אני
אוכל אותו והופ אני כמו חדש" הדיבור הגביר את כוחו וקולו הפך
רם יותר וצלול. "הי בנאדם, על תוריד אותי עכשיו, אני בעניין!
אני הוא העניין !" קרא בהתלהבות עצומה.
דלוק. אין ספק. לא הייתי בטוח על מה אבל חשדתי שמדובר על
משוואה עם מספר נעלמים אפשריים "תשתה משהו?" שאלתי אותו. "אתה
נראה לי קצת אדום."
"אתה יודע, אני באמת צמא."
בתמימות מעושה, שאלתי: "וכשאתה באמת צמא?".
"אני שותה ספרייט !" שאג מאושר. "ספרייט, צונן, שקוף, מרענן."



לאחר שנפרדנו, תהיתי ביני לבין עצמי האם הספר עבר סופית לגור
בוירטואליה. ברור היה שמייק אימץ לעצמו את דפוסי המחשבה ואת
נורמות ההתנהגות הנהוגות שם, בעולם הפרסומות. אמנם, גופו נותר
בעולם הארצי, אולם במובן היותר מטאפיסי של העניין הוא כבר שם.
אך אין בכך לגרום לי להאמין שלא יתכן מצב שבו שתי הישויות הללו
ירצו ואף יצליחו להתאחד זו עם זו למעין הלך רוח משותף שיכול
להקרא גם מציאות.

שיער, חלבון, חומר. ישות מרכזית בחייו של ההומו-פירסומתקוס, על
כך ניתן ללמוד מהיחס הכפול הנהוג כלפיה. מחד, חלקים נרחבים
ממנה השוכנים בחלקים הנמוכים מהמצח, סובלים מאכזריות דתית
המלווה ברדיפה עד חורמה, תוך כדי שימוש בנשק בלתי קונוונציונלי
כדוגמת לייזר. ומאידך שיער הראש הצפוני זוכה להערכה אדירה הבאה
לידי ביטוי בטיפוח רב עד אובססיבי בעזרת מוצרים עתירי
טכנולוגיה. מרתק אף יותר לגלות כי מחקרים מוכיחים ששיער הראש
מגיב היטב כלפי הטיפול ובעצם מייצר תכונות אופי מגוונות כמו
רומנטי, קופצני ושובב ואף נוח להסתדר.
(מיכה, פרגמנט 8  )

שורו הביטו וראו מה נפלא היום הזה. מייק (שכעת רשמית נקרא
המייק) הפך לאדם מוכר מפורסם ומאושר. השקת קו התספורות החדש
שלו, שנעשה תחת השפעה של פרסומות למוצרי צריכה (מעניין מהם
מוצרים שאינם מוצרי צריכה? ואיך מפרסמים אותם?), הייתה הצלחה
גדולה. שמו החל להופיע בקביעות במדורים המדווחים על עלילותיהם
של הידוענים והמצליחנים ועל מעלליהם של האנשים שמופיעים בין
הפרסומות. דווקא שנדמה היה שחמש-עשרה הדקות שלו באור התהילה
מסתיימות הצליח המייק לזכות רשמית בתואר 'מוביל חברתי' כאשר
נבחר להשתתף בתחרות הגמר הגדול של פספוסים.
הרגשתי צורך לפגוש בו. במספרה אמרו שכבר יותר משבוע הם לא ראו
אותו אלא רק בטלוויזיה. רחרחתי מסביב והבנתי שיש איזה קמפיין
גדול שקורה ושרוב פרטיו עדיין חסויים ושיש סיכוי לראות אותו
באירוע חברתי נוצץ לרגל השקתו של שמפו (אולי היה זה
קונדישיונר) חדש בעל שם נחשק. כיום אני מבין שתחושות הדחיפות
הובילו אותי לאותו מקום שלא היו שום עניינים בו, מלבד אותו
עקצוץ המחבר חרא עם מאוורר.

בעליל נראה עליו, שהוא סובל מתת משקל, שאריות שיער הסנדלר היחף
שלו נחו על ראשו מעולפות למראה ועיניו מוגדלות העישונים (אותם
נהג להסתיר מאחורי משקפי-שמש בעלי פנל מתחלף), העידו עדות
מוחצת על כך שהספר החביב נמצא על סחרחרת הכדורים הממריצים/
מרדימים/מעוררים/מדכאים. נדחקתי בגסות דרך ספרים וחופפות
ופניסטים לכיוון אזור ה VIP, משום מקום הרגשתי טפיחה על גבי.
מתוך ציפיה הסתובבתי... "יו איש! תראה אותך, הרבה זמן לא
ראינו... מה קורה, ירדת לאנדרגראונד? אל תגיד לי עברת ערוץ?"
שאל בחשש.
"... כן בערך." עניתי מבלי לענות. "הי, אבל אתה? נדמה שאתה
עכשיו בכל מקום. אפילו ראיתי אותך אצל הזין הזה פינס."
"... כן! הייתי גדול. ואני אומר לך שאם המוצץ זין הזה..."
"פינס?"
"נכון... לא היה מפריע ונדחף לי לדברים כמו איזה זין, הייתי
שורף את המסך." נראה היה שמשהו מציק לו מבפנים. "בוא, בוא איתי
יש כאן מקומות יותר שקטים ושם גם לא מוהלים לך את הרעל" אמר
בבטחון.
נראה היה לי שהוא נהנה ממעמדו החדש. הוא קלט אותי עומד תקוע
במחשבות. "הי, בנאדם... איש... תקל על עצמך. התכוונתי לויסקי"
גיחך. עם המשקה התיישבנו בפינה עם נוף טוב. מייק גחן לעברי
ולחש צרודות "מה תגיד על זה" מלקק את שפתיו "מה תגיד על זה
שאני נבחר להוביל את הקמפיין של חברת הטלפון-תמונה הישירה
והישרה 'VD-פון'!!!".
" 'אקא הומו' מייקי..."
"מה? מי הומו?
"לא הומו כזה. אתה האיש אומר הדיבור." החנופה הרגיעה אותו.
כנראה שלא ממש עמד על החיבור עם ישו. "טוב בסדר. רק שלא תעלה
לי החומציות בפה. הי, בנאדם... אתה LINE-ON איתי? אם לא כדי
שתהיה למה שאני מהיר כמו פס רחב" מיהר, והחל מונה באצבעותיו
"החבילה כוללת גם טלביזיה, גם שלטי חוצות וגם פרסומות על גבי
אוטובוסים."
"גם וגם" חיקיתי את המניאק החמדן של מפעל הפיס "ואתה בטח
מתכוון להגיד לי שדחית את ההצעה." הבעת פניו הפכה בשניה לכזו
של טרום-הקאה "דחיתי? במובן סירבתי?" קולו התגבר לכדי צוויחה.
"יו! בנאדם!  תגיד, מה עובר עליך? אתה חולה או משהו... אני
מקווה שזה לא מדבק." קולו הפך חלול, מרחף. "בחיי בנאדם... אני
לא יכול להרשות לעצמי להיות לא בריא עכשיו." מבטו נפל עלי,
עיניו קרועות לרווחה, התרוצצו מצד לצד. הבעת גועל גלויה נמרחה
על פניו "איחס!" קרא. "איזה סמים אתה עושה שעושים לך כל כך רע?
מה אתה חושב שאני איזה ג'ורג' כזה שדופק לעצמו את הקריירה.
אוף... מה איתך? מביא לי גלים שליליים." קרא, והחל מנופף בידיו
בניסיון להדוף אותם ממנו. "לא ולא! עופו, עופו מכאן מחשבות
רעות.... פויה..."

לא ויתרתי. לא יודע למה. "הסכנה שטמונה במשאלות שלך זה שהן
יתגשמו עליך. אני יכול לראות את האהבה הגדולה שכעת אתה חש כלפי
עצמך, למרות שאני לעיתים מתקשה להבין כיצד אתה בכלל מסוגל
לסבול את עצמך.
ולענינינו: הרגשות שלך ולא משנה מאיזה סוג או עד כמה אתה
משוכנע שהם אכן אותנטיים כולם זמניים עד זמניים מאוד. לעת אתה
זה נראה לך כמו רעיון מעולה שדמותך תופיע מכל חור ושכולם
יצטרכו להרים מבט אליך בעודם תקועים בהלכה ולפתע, סתם ביום
רביעי אחד שכזה יחזרו אליך תחושות הגועל, השנאה העצמית ותגלה
שאתה בכלל לא מסוגל יותר להסתכל במראה. אבל אז אתה כבר בפנים
אתה שטח ציבורי, אנשים זרים עם תספורות א-לה כדורגלן, יפגשו
אותך ברחוב, יגשו אליך, יאמרו "יו... בטלביזיה אתה יותר יפה,
יותר גבוה כזה... לא נורא דווקא חמוד". תקלוט... תספוג...
תפנים".  וספוג? אם תרווה אותו ינזל.
רק אחרי שסיימתי את הנאום הדי ארוך הזה הבחנתי שמייק בכלל לא
שומע. הוא ישב לידי גופו רפה ועיניו מרוקנות. כיום ברור לי
שאותה פגישה, באותו חלל מעוצב בחוסר טעם יקר, הייתה בעצם שלב
נוסף בתהליך ההנתקות וההתדרדרות של הספר. אחדים מחברי קוראים
לזה 'פצצה מתקתקת' אחרים מהם יקראו לזה 'תסחיף פסיכוטי' וקרוב
לוודאי ששניהם גם צודקים וגם טועים.

בשיאה הפרסומת חורגת מגבולות המוצר והופכת להלך-רוח, לזכרון,
לתודעה. וגם אם נבוא וננהג בפרשנות מקילה ונטען כי הפרסומות הן
רק השתקפות, מעין בבואה של החברה האנושית ותו לא, עדיין נמצא
כי הן תורמות יותר מכל לקיבוען של סטיגמות, למיצוק סטריאטיפים
וללגיטימציה של התנהגות קלוקלת ונצלנית.
(מיכה, פרגמנט 11 )

הקמפיין, הפך להצלחה מסחררת. כהרף עין, כאש בשדה קוצים, פשטו
הלקוחות. אלפים עמדו בתורים ארוכים ומלאי עצבים בשביל הזכות
להתקין וידי-פון בביתם, מוותרים בכך על האנונימיות המתוקה של
הטלפון הישן ועל האפשרות לחטט באף, לנגב את התחת או לסמן לא...
לא, אני לא בבית. ראוי לציין כי לתמורה יש תמורה כמו למשל
השיפורים המשמעותיים בתחום השיחות הארוטיות. המייק היה על ענן
תשע, נדמה היה לו שהנה חלומו מתגשם והוא מצליח לחיות בו זמנית
בשתיים או יותר עולמות. מבחינתו לא הייתה שום בעיה לשמש כדלת
שדרכה אפשר, אם רוצים לטעום משני העולמות.

'המציג אינו רופא' שורה זו שייכת לעולם קטן ומרוחק הנקרא עולם
האותיות הקטנות. עולם זה מסמל דברים שהם נסתרים לעין, וגם הוא
עצמו דומה  ללווין החג סביב עולמות רבים ובתוכם גם
עולם-הפרסומות. המציג הוא אינו רופא, אזי מה הוא? האם העובדה
שמתחת לדמותו של החולה נעדרת הכתובית האומרת כי 'המציג אינו
חולה' יכולה ללמד אותנו שהחולה הוא אכן חולה אמיתי? אם כך,
מדוע החולה בוחר דווקא לפנות אל אותו מציג? יתכן שמחלתו חמורה
ממה שמסתבר? האם אתם, כשאתם חולים אמיתיים תרצו לראות מישהו
שהוא אינו רופא אלא מציג?
(מיכה, פרגמנט  10)

הפעם הבאה ששמעתי על מייק הייתה לפני שלושה ימים. טלפון אחד
מחבר ותיק שלי, שוטר לשעבר, שעובד כיום ככתב הפלילים של
הצהובון 'אישיות' בישר לי שמשהו קרה עם מייק. את אשר קרה אפשר
היה לקרוא בכותרות מדורי הפשיעה המורחבים של ימי ראשון. על פי
הכתבה, ולמרות נסיבות שעדיין אינן ברורות דיין לצוות החקירה,
הסתבר כי ביום שישי, בסמוך לחצות התפרץ מ' אל משרדי
משרד-הפרסום של  גליקברג, שטיינברג /DXM  שם הוא הצליח ללכוד
תקציביאי וארט-דירקטור שעבדו בקדחתנות מחוזקת בקוקאין על
קמפיין שפרטיו טרם הותרו לפרסום. לאחר מאבק קצר הצליח הספר
הצנום והשרירי להתגבר על שניהם ובעזרת סרטי הדבקה עבים, אותם
הביא מבעוד מועד איתו מראש קשר אותם לכסאות והחל להקרין בפניהם
את הקלטות עם סרטוני הפרסומות. עיון בדו"ח המשטרה מגלה עוד
עולה כי האירוע נמשך למעלה מ- 24 שעות, שבמהלכן הלעיט מ' את
זוג הפרסומאים האומלל בספידים ובאמפטמינים ואף דאג להספקה
שוטפת של קפה טורקי אמיתי ובלי שום גרגירים צפים ועם ארומה
משובחת. למעשה הפרשה כולה הגיעה אל קצה רק בבוקר יום ראשון,
כאשר אחת המזכירות שהקדימה לבוא מצאה את מ' ישן שנת ישרים על
שולחן הישיבות, לא רחוק ממנו נמצאו השניים מוטלים על הרצפה
מתגוללים בהפרשותיהם, ריר נוזל מפיותיהם עיניהם טרוטות ועצביהם
ממוטטים.
הלכתי לפגוש אותו בתחנת המשטרה ומצאתי אותו יושב ומחייך
בתמימות של ילד קטן. השוטר אמר לי שהוא ככה כבר יום וחצי ושהם
מחכים לצו להעביר אותו לשלוותא. נשארתי להמתין עם מושיקו עד
שיבואו הסניטרים. מעט דיברתי והוא לא ממש ענה אבל הייתה לי
תחושה שהוא מבין. כאשר הגיעה השעה ללכת הוא קם הביט בי במבט
ארוך וחודר ואז שלף מחברת 40 דף מהוהה והושיט אותה אלי. מבלי
להסס לשניה לקחתי אותה ממנו ותחבתי לכיס, רק לאחר שהסתלקו
הצצתי במחברת. מיכה - פרגמטים של עולם וירטואלי הייתה הכותרת
ומתחתיה הופיע, בכתב מעוגל ונקי הקטע הראשון:

פרסומות הן תעמולה. רבות התלבטתי בעניין זה ומכיוון שלא הצלחתי
למצוא בעצמי אבחנה ברורה החלטתי להעזר בדבריו של בעל ידע
וניסיון רבים: "כושר התפיסה של המון העם הרחב הוא מצומצם מאד
ותבונתו דלה. אוצר מועט זה של ידיעותיהם (של ההמונים) מעיד גם
על רגשותיהם, שמקורם בעולם החושים. לנוכח עובדות אלו חייבת
תעמולה בעלת השפעה להתמקד ולהצטמצם בנקודות מעטות בלבד ולהשתמש
באלה בדרך של סיסמאות. באופן כזה שיהיה בטחון מוחלט בכך שאפילו
אחרון המאזינים יתפוס את המשמעות הרצויה".
(א. היטלר עבור מיכה פרגמנט 13)