חושך, נופל עליך כמו אחת ממכות מצרים. חושך פתאומי ומוחלט, אבל
לא מפחיד. חושך רגוע, אחד מאלה שאתה יודע שיעברו אבל באותו רגע
לא ממש מעניין אם האור ידלק, פשוט חושך וזהו.
ואתה חושב אולי כדאי לכבות את האור לתמיד, אולי לקחת אקדח
ולפוצץ את הפיסת אור הקטנה הזאת ולהעלים אותה. בפנים לקוות שיש
עוד נקודת אור, אחת קטנה כזאת שלא תעלם, אבל אי אפשר לדעת
וברגע כזה לא כל כך אכפת לקחת סיכונים. אפילו סיכונים גדולים
שכנראה סתם אשליה או תקווה של מישהו שעומד לכבות את האור אבל
כשזה מה שיש אז לוקחים ומחזיקים חזק.
ואז האור מתחיל להתחזק, לאט, ממש לאט אבל שמים לב. ופתאום
הנקודת אור שהלכת לפוצץ כבר לא נראית כל כך מאיימת, סתם נקודת
אור שגודלת ושנמצאת שם. לא כמו ההיא שנראה לך שתבוא, שנראה לך
שקיימת בגלל שכתוב באיזה ספר שאח"כ תבוא. אז אתה פשוט מניח בצד
את האקדח, המקל או כל דבר שכיוונת לנקודת אור הקטנה הזאת שלא
כל כך קטנה ומתחיל לחשוב.
קצת מוזר להסתכל על האור ולהגיד שהיה שם פעם חושך כי אין יותר,
ובכלל מי שם לב שהחושך הגיע, העיקר  שהלך ואתה ממשיך לחשוב,
אולי לא הלכתי לבדוק את הנקודה ההיא, זאת שיכלה לבוא במקום כי
אין אחת, או כי אני פשוט מפחד שלא תהיה. אבל אתה יודע באמת
שהנקודה שיש לך, הקטנה שתיכף הולכת להיגמר, זאת החשובה באמת.