עוד יום חם, חם ומגעיל.
הימים האלו של תחילת הקיץ, שזכרון מתוק של גשם מתופף על חלון
המרפסת וחושך נעים של עננות כבדה ודוק של הבל פה שמתמוסס
באוויר הרחוב עדיין חקוקים במח, ומתפזרים בעקבות התקתוק המחליא
של כפות הרגליים המזיעות בתוך סנדלים מכל עבר, הימים האלו,
שבהם הכי, הכי רע שאין רשיון. מילא להרטב תוך כדי ריצה
מיואשת-כביכול לתחנת האוטובוס, אבל לבשל במח פנטזיות רומנטיות
על שוקו חם ובחורה זרה, אבל הזיעה הזו שמצטברת בכל מקום בגוף,
זו רטיבות מהולה בגועל שאי אפשר לסבול.
כשאתה הולך בקיץ, ברחוב תל אביבי מסויים, העיר מגלה את כל
הכיעור שהיא החביאה ממך בחורף שעבר. הזבל מרקיב ליד מעברי
החציה, קשישים מהלכים ברחוב מאחורי משקפי שמש פלסטיים זולים
וענקיים, אנשים זולים ומלוכלכים מניפים בידיהם וצועקים סיסמאות
שנשמעות חצי-ערביות, בכל מכונית ישנה יש מחבל, בכל מכונית חדשה
יש עבריין, בכל בית קפה יש מאבטח שנועץ בך מבט זועם-מתוסכל
מתחת לאגלי זיעה שנוטפים בזרם יציב על מצחו חרוש הקמטים.
הרקבון הזה חודר אלייך, כמו הגשם שבחורף מרטיב אותך, מתחיל
מבחוץ, עובר את המעיל, הסוודר, החולצה הפשוטה ונספג בעור וממלא
אותך חיות ועזוז, כך רקבון הקיץ ממלא אותך, מקיף אותך מאיברים,
מהר מאוד אתה מוצא את ההשתקפות שלך בחלון ראווה ומבין שאתה
נגעל מעצמך לא פחות מאשר הגועל שאתה חש לנוכח כל ההוויה שסובבת
אותך, ואולי יותר - עד שרואים מישהו מחייך, הוא נראה כמלגלג
עלייך, כל אדם כועס, כועס עלייך, כל בחורה יפה שעוברת ברחוב
חושבת לעצמה בוודאי כמה מגעיל ומעורר רחמים אתה.
בימים חמים של תחילת הקיץ, אתה מזיע מכפות הידיים כשאתה מקבע
את החבל למנורה על תקרת הסלון, אתה מזיע מהמאמץ, שלוליות
נוטפות במורד רגלייך ומטפטפות אל השטיח שמתחת לשרפרף.
ברדיו אתה שומע פזמון ישן
"עד סוף הקיץ, אדע את התשובה-
את פשר הסודות אלמד"
ואתה מחייך לעצמך חיוך אחרון של תחילת הקיץ, בועט בשרפרף,
מרגיש את צריבת החבל על צווארך ואחר כך את החבטה כשגופך נשמט
כשק חסר ערך, תלוי מצווארו על החבל העבה, וכך, בתחילת הקיץ,
הכל מחשיך פתאום, ואתה מחכה לסודות, שיתחילו לבוא. |