גבריאל התבונן מודאג בשעונו. רק עוד 5 שעות עד ה... טוב, הוא
לא ידע איך לקרוא לזה בדיוק. סוף העולם? לא ממש, כי העולם כן
ישאר, רק היצורים הסנובים ביותר עליו, אלו הקרואים בני אדם,
יגיעו כולם, אחד אחד, ללא יוצא מן הכלל, ללמעלה. לא צפויות כל
תקלות בנושא הזה, שכן השמים היו פחות או יותר המקום היחיד שלא
מיחשבו אותו, הם סמכו על הרשימות של הבוס.
"נו, גבריאלינקה, הכל בסדר? אתה לחוץ?" נשמע לפתע קולו של
מיכאל.
"אוף, כמה פעמים אמרתי לך לא לקרוא לי ככה? קוראים לי גבריאל
וזהו! אני מלאך, אני לא זקוק לתוספות מיוחדות לשם שלי. אני
מושלם כמו שאני. חוץ מזה נראה לי שהכל יהיה בסדר. אני קצת דואג
לגבי המקום, אתה חושב שיספיק לנו המקום לכל הנשמות הטהורות כאן
למעלה?"
"נו, באמת, הוד צניעותו, כמה נשמות טהורות נראה לך שיש בעולם
ההוא בכלל? מקסימום איזה 2.5 מליון מתוך כמה? תחשב לבד."
גבריאל נחרד."2.5 מליון?! אנחנו ממש לא ערוכים לקבל 2.5 מליון
נשמות טהורות!!! אתה יודע כמה מקום צריך לכל נשמה טהורה!!! זה
לא יתכן! מה נעשה?!"
"אני לא יודע וזה גם לא ממש מדאיג אותי, זה מה שטוב בלעבוד
כאן, קרוב לבוס. אף פעם לא צריך לדאוג, אם לא נמצא פתרון הוא
כבר ימצא משהו. זה לא בעיות בשבילו, בהיותו... הוא."
"כן, אני מניח שאתה צודק. אז תקפוץ אליו בדרך הביתה ותשאל אותו
מה דעתו, בסדר? אני אהיה קצת עסוק בפיקוח על תעשיית הכנפיים
וההילות, צריך לבדוק אם האנשים שלנו שם עומדים בקצב ועושים הכל
כמו שצריך."
"מה זאת אומרת לקפוץ אליו בדרך הביתה, מי בכלל הולך הביתה ביום
כזה?! אני הולך לבלות את יומי בהכנת פיקניק להיום בערב לי
ולמיכאלה, אתה יודע שזה נורא רומנטי לשבת ולהסתכל על נשמות
טהורות מגיעות. פעם שעברה היה ממש פיצוצי, היא נהנתה מכל רגע.
וחוץ מזה, אתה אחראי על כל העסק, אז תלך אתה ותשאל! יאללה, אני
עף מפה, תרתי משמע. אויש, אני כזה שנון!" מיכאל התעופף לו
בהבעת חשיבות עצמית מופרזת והשאיר את גבריאל הזועף עוד יותר
מודאג מקודם. טוב, כרגיל נראה שהוא יצטרך לעשות את העבודות
השחורות. הוא התעופף בכיוון של המפעל אבל כתמיד תעה בדרך והגיע
אל ביתן המשקיפים, אז הוא כבר החליט לקפוץ לשאול מה קורה שם
למטה. הוא נכנס הישר אל משרדו של הממונה. "הי, אריאל, מה נשמע
שם למטה?"
אריאל, שהיה עסוק בצפיה בטלויזיות הרבות שמילאו את חדרו
בהתרחשויות מכל העולם שלמטה, סובב את כסאו אל עבר גבריאל.
"שלום, גבריאל. אל תשאל, אני חושב שמישהו עולה על התוכניות
שלנו. בניו-זילנד יש איזה צעיר מהפכן שהחליט שעוד כמה שעות
יגיע סוף העולם שלהם והוא מסתובב שם ומנסה להזהיר אנשים. לא
הצלחתי להבין עדיין איך הוא בדיוק עלה על זה. מה דעתך? איך
אפשר לטפל בזה?"
גבריאל הרהר לרגע. "תקשיב, לדעתי אפשר לשכוח מזה, ממילא הוא לא
יעשה כלום בכמה שעות ואנשים גם לא יאמינו לו. הוא לא האדם
הראשון שהחליט שזה סוף העולם."
"אתה בטוח?"
"כן, עזוב את זה, נותרו רק עוד כמה שעות."
"בסדר. אנחנו נתעלם מהבעיה."
"יופי. אני קופץ למפעל ואז לבוס."
"לבוס?"
"כן, אנחנו צריכים לפתור בעיה קטנה של מחסור במקום לכל הנשמות
הטהורות."
"טוב, תמסור לו ד"ש ממני."
גבריאל סגר את הדלת מאחוריו. "איזה חנפן קטן, האריאל הזה..."
חשב לעצמו.
הפעם איכשהו הצליח להגיע למפעל ופנה אל אגף ההנהלה. הוא דפק
קלות על דלתה של מנכ"לית המפעל. "פתוח!" נשמע קולה של מיכאלה
מבעד לדלת. הוא נכנס פנימה. "צהרים טובים, מיכאלה." "גבריאל!
רואים אותך אצלינו רק פעם ב... מה קרה, סוף העולם הגיע?"
מיכאלה התחילה לצחוק בהסטריה מהבדיחה של עצמה. אוי, הם כל כך
מתאימים אחד לשני, חשב לעצמו גבריאל וגיחך. "באתי לבדוק עם הכל
בסדר, אם אין תקלות או עיכובים בייצור."
"הכל בסדר גמור, כמובן. לא הודענו לפועלים על המאורע המיוחד,
השיקול שלי היה שהם לא יתחילו להילחץ ושהכל יתקתק כרגיל, אז
האיכות מעולה כרגיל וגם ההספק לא פחות טוב."
"מצוין, מיכאלה, כל הכבוד, סוף סוף משהו היום הולך בסדר."
"נו, כבר מזמן טענתי שצריך לתת לנשים כאן לסדר עוד כמה
דברים..."
אי אפשר לנהל איתה שיחה אחת קטנה בלי להגיע לזה, הרהר גבריאל.
"טוב, אז אני הולך עכשיו לבוס."
"לבוס?"
"כן, יש בעיה קטנה כי לא בטוח שיש מספיק מקום לנשמות
הטהורות."
"טוב, הוא בטח ימצא פתרון."
"כן, זה מה שגם מיכאל אמר לי."
"באמת, ראית היום את מיכאל? הוא התנהג בצורה מסתורית היום
בבוקר... שכחתי להגיד לו שהיום בערב אני אהיה עסוקה בחלוקת
ההילות, היה לנו קצת מחסור בכוח אדם ולכן התנדבתי. אם תראה
אותו תגיד לו בבקשה, אני מקווה שהוא לא מתכנן איזה פיקניק
רומנטי כמו בפעם שעברה שארגנו סוף עולם... היה נורא מביך להיות
הדבר הראשון שהנשמות הטהורות ראו כשהם הגיעו לכאן."
"אה... בסדר, אני אגיד לו."  אוף, עוד משהו משתבש והוא כמובן
צריך להיות זה שמתקן. כמה לא צפוי. "אז להתראות, בהצלחה עם
הכל."
"גם לך, אתה צריך את זה קצת יותר ממני..."
"תודה, ביי." גבריאל יצא מהמפעל והתחיל לעופף אל עבר משרדו של
הבוס. בדרכו לשם פגש במיכאל, מה שחסך לו לחפש אותו אחר כך.
"מיכאל, תקשיב, תצטרך לדחות את הפיקניק הרומנטי שלך לסוף הבא."
החיוך הנצחי על פני מיכאל קפא.
"מה?! עד שהסתובבתי פה בכל האזור למצוא יין מבציר מעולה?!
האחראים פה חושבים שכל מי שמגיע לכאן לא מבין כלום ביין... אבל
מה קרה?!"
"הלכתי למפעל כמו שתכננתי והכל מסתדר שם כמו שצריך, אבל הערב
כנראה בלי מיכאלה יהיה להם קשה בחלוקת ההילות, אז היא אמרה לי
שאם אני פוגש אותך בדרך אל הבוס למסור לך שבזה היא תהיה עסוקה
היום."
"אוף. גם כן מחסור בכח אדם. עם כל ההערכה והאהבה שלי למיכאלה,
אם היו נותנים לגבר לנהל את המפעל לא היו כאלה בעיות."
איך לעזאזל הם מסתדרים ביחד?! תהה לו גבריאל בעודו מקשיב
לדבריו של מיכאל.
"טוב, תקשיב, בכל אופן עדיין לא יצא לי לדבר עם הבוס אז אני
חייב לזוז, נדבר מתישהו, ואל תדאג בקשר להערב,אתה יכול לעשות
לה את הפיקניק הזה גם בסתם ערב, אני מכיר פה איזו פינה עם נוף
משגע לשביל החלב. אם תרצה אני אראה לך בפעם אחרת."
"תודה, גבריאלוש, אתה נשמה טהורה... הא, הא, אני משתפר
והולך..." מיכאל נהנה מעצמו בעוד שגבריאל חכך בדעתו. שמא עליו
להתעצבן או לא? אבל אז הוא הביט בשעונו ונוכח לדעת שנותרו רק
עוד שלוש שעות וחצי עד הרגע הגדול, והוא עדיין לא דיבר עם
הבוס!
הוא עופף לו משם במהירות והגיע תוך דקות ספורות אל מעונו של
הבוס. הוא דפק ביראת כבוד על הדלת.
"פתוח!"
"שלום, בוס."
"או, גבריאל, יש לי משהו שאני צריך לספר לך, טוב שבאת!"
"רגע, בוס, לפני שאתה מתחיל אני צריך גם להגיד לך משהו. תראה,
הכל מסתדר מצויין אבל יש בעיה אחת קטנה. איך כל הנשמות הטהורות
יכנסו לכאן? אני לא חושב שיש מספיק מקום!"
"גבריאל יקירי, לו זה היה מדאיג אותי אפילו במעט לא היתה לי
שום בעיה לסדר את זה..."
"אני יודע,בוס, לכן באתי אליך, אבל... מה זאת אומרת 'לו זה היה
מדאיג אותי'?"
"זה מה שרציתי לספר לך, גבריאל. החלטתי לבטל את סוף העולם
הערב."
"מה?!"
"כן, תראה, זה סתם בלגן, ולמרות הדעה הרווחת הם לא כל כך
נוראיים, בני האדם."
"אבל, אבל, הכל כמעט מוכן, וכל ההילות והכנפיים שהכנו, וכל
הקבלת פנים החגיגית שהמקהלה והתזמורת הכינו, ו..."
"אז יהיה לנו מלאי של הילות וכנפיים וקבלת הפנים תדחה לפעם
הבאה, לא נורא, פשוט, אתה יודע, חשבתי על זה קצת והגעתי למסקנה
שבפעם הקודמת דחיתי הכל רק בשביל צדיק אחד, ועכשיו יש הרבה
יותר!"
"אבל היחס השתנה!!! הצדיק ההוא היה אחד מתוך איזה מליון רשעים
ועכשיו יש איזה 2 וחצי מליון לעומת הרבה הרבה יותר ממליון!"
"לא פלא שהיית רק בשלוש יחידות במתמטיקה... תראה, אני אחרי הכל
כן נחמד לפעמים,
והטרחה שלך היא לא כל כך גדולה לעומת הבלגנים שהולכים שם למטה,
וחוץ מזה איזה ניו-זילנדי אחד ביקש נורא יפה, אז החלטתי, למה
לא? אולי האנשים שם ישנו את דעתם עלי..."
"טוב, נו. בסדר."
"גבריאל, חביבי, עשית עבודה יפה מאוד, אני יודע שאני תמיד יכול
לסמוך עליך. לך הביתה עכשיו, תנוח קצת ממה שעבר עליך בימים
האחרונים. בסדר?"
"כן. זה באמת מה שאני אעשה. דרך אגב, יש לך ד"ש מאריאל
מהמשקיפים."
"חנפן קטן..."
"להתראות, בוס."
"להתראות, גבריאל. חלומות פז."