אף אחד באמת לא שם עליי
הם יכולים לעמיד פנים, לעשות פרצופים
אבל הם לא יכולים להעלים מפני את העובדה שפשוט ל אכפת להם -
במלוא מובן המילה!!!
זו תקופה נוראית...תקופה קשה...לי מביוחד.
איך זה שבדיוק בזמנים הכי קשים אין אף אחד שיעמוד לצידי? שידאג
לי? שיגיד לי שהכל יהיה בסדר?
חשבתי שהיה פעם מישהו אחד כזה, אבל גם הוא הפך לכלום.
אז עכשיו נותרתי בודדה, ללא דבר שיתמוך בי, שיהיה לי למשענת.
לא רצויה, מגורשת ברמזים
הייתה לי תקווה פעם שזה ישתנה מתישהו
גם התקווה - היום היא כלום.
חוסר האונים הזה, הבדידות הזאת חונקת, הורגת אותי ומתסכלת
בידיעה שכולם שמחים ומאושרים בעוד אני כאן שוכבת וכותבת על
יסוריי.
האמת שאפילו אם אמות - הם יעמידו פנים כבכל פעם:
אולי יבכו קצת, יספרו עליי ועל הדברים הטובים שעשיתי בחיי, אך
בליבם לא אחסר לעולם!
למה זה? מה הופך אותי לכ"כ מוזרה ושונה מהם? מה הם רוצים
ממני?
אני משתדלת להיות הבנאדם הכי טוב ושמח ומאושר שיש, והתמורה -
כלום, או אפילו יותר מכלום.
למה כשהם צריכים אותי אני זו שתמיד נמצאת לידם, מרגיעה אותם
מדברת.
אך כשאני זקוקה, ואפילו לדבר הכי קטן, אולי חיבוק חם או איזו
מילה טובה, כל מה שאני מקבלת הוא - כלום!
נמאס לי כבר לחיות במעגל ההכחשות הזה!
אין לי אפילו חברה טובה לגמריי
לה אוכל לספר את כל סודותי ורגשותי.
זאת שמתיימרת להיות אחת כזו משנה את יחסה בהתאם לרצוה החופשי.
איך אוכל לגלות בפני אדם את רגשותי אם אפילו אינו טורח להקשיב,
ואם מקשיב אינו טורח לנסות להבינם.
אני חושבת שזהו, אתנתק - איני רוצה עוד בחיי היסורים האלה.
אלוהים עזור נא לכל אלה שמצבם גרוע באלפי רבבות ממני, כי מה
אני? סתם ילדה מתבגרת בתקופת משבר קשה, והם - כל חייהם הוא
משבר.
אנא, סלח לי על אנוכיותי - אך זהו טבע האדם.
אז סלח לי כי כל מה שיש בי עכשיו הוא כלום...