אתה אדיש. אני מטילה לרגליך את כל מה שיש לי. את קרבי, את
אהבתי, את נפשי, ואתה חוזר לאותה המנטרה השחוקה שלך, "ובכל
אופן". אתה לא רוצה לראות את מה שנחבא מתחת לעור. אתה לא רוצה
להבין את הדמעות שלי. אין לך סבלנות לעקוב אחרי הקישורים
והפיתולים של המוח שלי, הגדול בצורה לא טבעית. אולי פחד מניע
אותך, ואולי חוסר ענין. לי זה בכלל לא משנה.
בבוקר שבו החלטתי לרצוח את נמרוד מצאתי ציפור מתה ליד הכניסה
לבית. הבטתי מעלה וראיתי להקות- להקות של ציפורים עומדות בנחת
על חוטי מתח גבוה.
בדרך לבית של נמרוד היה נדמה לי שכל העולם השתגע. מכוניות נסעו
בנתיבים ההפוכים לכיוון נסיעתם. אמבולנסים יבבו בקולי- קולות,
ובדרכם ליעדם דרסו הולכי- רגל תמימים שבדיוק התעללו בחתולי
רחוב, או חצו את הכביש, או הקיאו. סוחרים העידו על מרכולתם
בלחישות מלאות ארס וכרסים מלאות סתם.
הבוקר הזה היה בוקר של חורבן. אף אחד לא ניצל מתחושת ההרס.
אפילו העננים שבשמים ביכו את גורלם להתפזר לטיפות ולהתרסק אל
האדמה החרבה והבקועה.
ובדרך לבית של נמרוד חיפשתי דרך עדינה להגיד לו שהוא עומד
להיות מומת באופן אכזרי למדי.
"אני חושבת שאנחנו לא מסתדרים" בשום פנים ואופן לא.
"מגיע לך למות" לא. נדוש.
"אני שונאת אותך. אתה שובר לי את החיים" כן. זה יהלום את
המעמד.
ועמדתי לפני הכניסה לבית של נמרוד, כולי עטוית מחלצות ומנושלת
"אני"ים, והקשתי בדלת, ונמרוד פתח אותה, לבוש טרינינג מהוה
והחולצה של הסקס פיסטולז שאני כל- כל אוהבת. הוא התבונן בי רגע
קצר, ולא ראיתי בעיניו שום הכרה. שום זיהוי. הצצתי מאחוריו,
וראיתי את אותו הסלון, והעיתונים, והבאנג, והתה (שתיים סוכר,
מעט חלב, ולא לשכוח לערבב ולהוציא את הכפית, שלא יתקרר מהר
מדי), במאג בצבע ורוד.
באותו הרגע הבנתי שאני אוהבת אותו למרות כל מה שהוא מעולל לי,
ואולי אפילו בדיוק מהסיבה הזו. הבנתי גם שחיי לא יהיו חיים
בלעדיו, ולכן הפניתי את הסכין שהתכוונתי לנעוץ בין צלעותיו, אל
בין צלעותי.
בינתיים נמרוד כבר הסתובב וחזר אל הספה, מול הטלוויזיה, ובעוד
אני מתבוססת בדמי, חלשה מכדי להסתיר את זעקות הכאב שלי, נמרוד
אמר באותו טון- נטול- טון שסיגל לעצמו, ובלי להתיק את עיניו
מהמסך, "מותק, את מוכנה להיות יותר בשקט? את מפריעה לי לראות
את המשחק".