מוקדש לאחותי, ענת, שדעתה היא החשובה מבין כל קוראיי, והיא גם
זאת שחשבה על הרעיון של הסיפור הזה, ולא אהבה את מה שיצא
בסוף


הכל החל לפני 20 שנה. ע"פ מחקר ששלח דר' בנג'מין הוקס, הסתבר
למלאכים הממונים על איכות חייהם של בני האדם בכדה"א, שרבים
מבני-האדם סובלים מתחושת "הזמן המבוזבז". כלומר, זמן המתבזבז
בחוסר מעש, בהמתנה לאוטובוס, למשל, או בציפייה לרופא, יוצר
תסכול ולחץ. רגשות אלה מתורגמים לכעס, שיוצר פשע, חוסר
סובלנות, ואף לנקיטת פעולות לאומניות אלימות.
בדיון שנערך בדלתיים סגורות, הוחלט על פתיחת מבצע רטרו-אקטיבי
שסעיפיו כדלהלן:
1. בקרוב לתאריך לקיחתו של אדם, תתקיים אסיפה, שבה יימנו כל
פרקי הזמן, שהתבזבזו לאדם. פרקי הזמן הללו יהוו תקופה, שתתווסף
באופן רטרו-אקטיבי לתקופת הזמן המקורית שבה היה אמור האדם
לחיות. לדוגמא, אדם שתקופת חייו המקורית היא 60 שנה, וסך רגעיו
המבוזבזים הם 5 שנים, יחיה בסך הכל 65 שנים.
2. המבצע יפורסם באמצעי התקשורת, הדואר, שלטי חוצות והרצאות
מקומיות.
3. תוקף המבצע כרגע הוא 10 שנים. ב-10 שנים אלו יזוכו כל אלו
שנועדו ללכת לעולמם בתקופה זו. במידה והמבצע ישיג את מטרתו,
תוקפו יידחה, וזאת ע"פ החלטה של ועדה מיוחדת, המורכבת ממלאכים
ומומחים.
הבשורה התקבלה בהתלהבות חסרת תקדים, אצל מרבית האנשים. ממשלות
ונציגי ציבור הביעו תמיכה מלאה במלאכים. כבר בשנה הראשונה של
המבצע ירד מדד האלימות, הפיסית והמילולית כאחד, בחמישה עשר
אחוזים. בועדה המיוחדת למבצע הרטרו-אקטיבי התגלו עובדות
מעניינות. ברוסיה ובישראל התווספו לתקופת החיים המקורית של בני
האדם עשרות שנים. במדינות כמו גרמניה והולנד, ובמיוחד במדינות
העולם השלישי, הוספו מספר שעות בלבד.
על אף השמחה הרבה שהשתררה בקרב בני- האדם, היה מיעוט שסבל מאוד
מההחלטה, ואף הביע את מורת רוחו. בין חברי המיעוט היה אלכס
סטרונסטובסקי, חולה לב, שבניגוד לחברי המיעוט האחרים שחיכו
שאחרים ימותו מהר ככל האפשר, ציפה למותו שלו. אלכס
סטרונסטובסקי ידע שצפויים לו עוד חיים ארוכים. במשך שנים מימי
ילדותו, ועד בגרותו חיכה זמן רב בתורים ללחם, נקניק, בנק וכן
הלאה, בנסיון להעביר את חייו, שראה בהם פרק זמן אחד, מיותר
וארוך. תחילה היה מקלל ככל אימת שהיה רואה שלטי חוצות,
פרסומות, וכרזות הנושאים את שם המבצע. מעשי המחאה שנקטו בהם
חברי המיעוט לא זכו לגיבוי תקשורתי, וגם המלאכים, שהיו בקטרזיס
עקב הצלחת המבצע, התעלמו מהם לחלוטין.  סטרונסטוסקי ראה שאין
מוצא, אלא להשלים עם גורלו שהביא אותו לחיות בתקופה לא מוצלחת
לאנשים המדוכאים. התאבדות לא עלתה כלל כאפשרות מוצא, כי על אף
שלא היה דתי, נאומי אביו, כומר מצליח בעיירה קטנה, התנוססו
בראשו כשרק חשב על המילה הגואלת הזו. סדר חייו שונה לחלוטין,
מאדם הנוהג להקדים לכל, היה סטרונסטובסקי עוצר את האוטובוס
בריצה כשזה היה אך יוצא מהתחנה. הוא היה מגיע דקה לפני סגירת
המכולת, הבנק, ובית המרקחת כשאז היו התורים קצרים ביותר.
כשפקידות חדשות היו נחנכות בלישכה זו או אחרת, היה עוזב את
המקום וחוזר ימים אחרי. לא יכל היה לסבול את איטיותן. הלחץ
להגיע לכל מקום הזיק גם לליבו, וזה הסב לו נחת רוח. אולם הימים
עברו, אך לא חייו. תסכולו של סטרונסטובסקי לא נשא זאת יותר.
הוא לקח לידיו עט ונייר, והחל כותב מכתב חריף לועדת המבצע.
המכתב שהחל מרוגז וטינה שונה אט-אט לתחנונים. "קחו אותי" כתב
בכתב חלוש "קחו כבר". הוא חתם את שמו, והוסיף את כתובתו
המדויקת. על המעטפה כתב "דחוף ביותר" ושלח.
עתה הוא יושב ע"י קברי הוריו ונזכר במכתב שקיבל אז ממזכיר
הוועדה: "מר אלכס סטרונסטובסקי יקר, אנו מתנצלים, אך עקב בקשות
רבות ותיקים רבים בהם עוסקת הועדה, לא נוכל לטפל במכתבך באופן
מיידי. אל דאגה- הזמן שבו תצפה למכתב יוחזר לך רטרו- אקטיבית
על-ידי באופן אישי. אני מודה לך על פנייתך ומאחל לך חיים מהנים
ומלאי הפתעות. מזכיר הועדה"