אחת וחצי בלילה. כרגיל, הייתי בפאב הקטן שלי. כרגיל במה שהולך
והופך לשגרה בזמן האחרון, הייתי לבדי. בהיתי עמוקות בתכנית
הדרמה האילמת שריצדה על מסך הטלוויזיה התלוי מאחורי הבאר.
איבדתי את השלט-רחוק כבר לפני שלושה שבועות, והתעצלתי לחלץ
עצמי מהשקע הנוח שמצאתי בפינה של הדלפק, על מנת להגביר את
הווליום. במקום זאת, ניסיתי לשים מילים בפי הדמויות וחשבתי
לעצמי כמה אני משעשע. נראה לי שזו בכלל הייתה תכנית
בספרדית...
מנוחתי הופרעה לפתע על ידי קול החבטה של דלת הכניסה, שנבעטה
בחוזקה על ידי הרוח אל הקיר הסמוך. אני באמת חייב להתקין שם
מעצור מתישהו. התבוננתי בדמות הכהה אשר ניצבה על המפתן,
מאחוריה אורו המסנוור של פנס הרחוב. הוא עמד שם מספר רגעים,
ללא ניע, הקור העז מפיח חיים בהבל נשימתו הכבדה. לבסוף אזר
מספיק אומץ, הניף מבט אחרון לאחור, ואז נכנס פנימה, כשהוא סוגר
מאחוריו את הדלת.
עקבתי אחריו מזוויות עיניי, ראשי עדיין מופנה הצידה, אל המסך
הקטן. הוא נראה מרופט, עייף, לא שייך. תהיתי לעצמי אם הוא בורח
ממשהו. מצד שני, כל אחד שמגיע לפאב, כל פאב, בורח ממשהו. לרוב,
מעצמו. הזר דידה, ספק צולע, אל עבר השרפרפים המוגבהים שלצד
דלפק הבאר, וצנח מעל אחד מהם. הוא נשם נשימה עמוקה, ושתק.
"מה אפשר להציע לך, חבר?", שאלתי בחיוך, מקווה לפתח שיחה בלא
שאסגיר את בדידותי הנואשת.  לרוב הם אלה שבאים אלי עם
הסיפורים, ואני, כמו מעשן פאסיבי, סופח אלי את כל צרותיהם.
הלילה רק חיכיתי שיבוא מישהו ויצית לידי סיגריה.
הוא הרים את ראשו והביט אלי, עיניו אדומות, תזזיתיות.
"וו...וויסקי", מלמל. אחר הוסיף, "הכי זול שיש לך". ראשו חזר
אל השקע שבין כתפיו השמוטות. כנראה שאינו מהדברנים. אני לא
לוחץ. הורדתי כוס מאובקת מאחד המדפים שמאחוריי. העברתי עליה
ניגוב סימלי, והנחתי אותה לפניו. שלפתי את הבקבוק הזול שהמתין
בקרבת הדלפק, ומזגתי לתוך הכוס המרובעת את סם הבריחה הזהוב.
בזמן שמזגתי הבחנתי שהוא בעצם צעיר בהרבה משחשבתי בתחילה. לא
הייתי נותן לו יותר משלושים. רק עתה שמתי לב עד כמה בגדיו
הפשוטים מלוכלכים, שזורים בפיסות צמחייה אבודות, מלאי אבק
שנמהל בזיעה והפך לבוץ בצבע חום-אדמדם. הייתי בטוח שקלטתי גם
מספר כתמים שהיו אדומים מכדי שיהיו בוץ בלבד.
הוא לקח את הכוס ושלק את המשקה בלגימה אחת. מייד הניח אותה
בחבטה על דלפק העץ, וסימן לי להמשיך ולמזוג. את הכוס הבאה שתה
באיטיות. לחלוחית של דמעה נצצה בעינו. שתקתי. גם הוא. עד סוף
הכוס השלישית, כמדומני. כפי שאירע כבר אין ספור פעמים
בהיסטוריה, סם הבריחה הפך לאיטו לסם השיחה.
"אהבתי אותה," ייבב לפתע, ספק לעברי, ספק לעצמו. "אהבתי אותה
כל כך!", פעה. הוא מחה את פניו בחולצת הצמר המאובקת שלו, מותיר
כתמים של בוץ בצבע חום-אדמדם מסביב לעיניו. הנהנתי בהבנה של
אחד ששומע סיפורים כאלה מידי ערב.
"חזרתי הביתה, אחרי יום ארוך", סיפר. "עבדתי בשדה, הייתי עייף,
היה יום קשה.", הסביר. "הייתי צריך פשוט לנוח, להתפרק קצת, אם
אתה מבין מה אני מתכוון". שתקתי בהבנה. "ניגשתי אליה, אבל היא
לא הייתה במצב-רוח. רבנו." הוא המשיך עם סיפורו, כשאני מידי
פעם מוזג לו עוד מנה. בשלב מסויים מזגתי גם אחת לעצמי,
מהוויסקי המובחר כמובן.
ישבתי שם, מקשיב לסיפורו ההולך ונפרס לפני. סקרנותי הופכת אט
אט לסלידה. "צעקתי עליה" המשיך. ללחוש הוא הפסיק כבר מזמן.
"היא ברחה לפינה, הלכתי אחריה". ניסיתי לשוות לפניי ארשת
אדישה, אך המבט בעיניי הקמוצות הסגיר את הכל. הוא לא הסתכל כלל
על פניי. גם אם היה מסתכל, ספק אם היה מבחין במשהו, עם הכמות
ששתה. מבטו היה שקוע בנקודה אבודה בחלל החדר, כמו רואה שם משהו
שנעלם מפניי. "אחזתי בה" אמר, והרים ידו באוויר בתנועת לפיתה,
"אני לא יודע מה קרה לי. פשוט... השתגעתי", המשיך. בשלב זה כבר
אני כבר איבדתי כל יכולת להנהן בהבנה. גם המשקה שלפניי איבד כל
שריד של טעם. "אני לא זוכר כלום, אני לא יודע מה קרה לי" המשיך
למלמל. מזגתי לו כוס נוספת, כשידי השנייה נמתחת אט אט לעבר
מכשיר הטלפון המונח מתחת לדלפק.
ביקשתי סליחה לרגע, צריך לעשות שיחה חשובה. לא נראה שהוא ממש
הוטרד מהעובדה שאני צריך לעשות שיחה חשובה בשעה שתיים בלילה.
הוא המשיך בסיפורו המזוויע גם לאחר שהחלקתי עם הטלפון אל הפינה
הרחוקה של הדלפק הארוך. חייגתי באיטיות את שלוש הספרות, פוזל
לוודא שהוא עדיין שם וממשיך בשלו. יש מקרים שעליהם לא חל
החיסיון הבלתי כתוב שבין הברמן ללקוח השופך ליבו לפניו. ללא
ספק, זה היה אחד מהם. דיברתי בקצרה.
כשהניידות הקיפו את חזית הפאב הקטן, כבר התפרצו עם מבזק חדשות
אל תוך תכנית הדרמה הספרדית האילמת שלי. כששני השוטרים נעמדו
בפתח הדלת הוא אפילו לא הסתובב לאחור. עמדתי קפוא בפינת הבאר,
כשהם נכנסו פנימה בזהירות, מחזיקים ידם על נדן האקדח
שלמותניהם. הם פסעו אליו אט אט ונעמדו משני צדדיו. אחד השוטרים
הניח יד על כתפו. הוא נעמד, עדיין שפוף, ושוב לקח נשימה עמוקה.
לאחר מכן צעד עמם אל עבר היציאה. בכל ההתרחשות לא נאמרה אף לא
מילה אחת.
התבוננתי בדלת הנטרקת מאחוריהם, ובמכוניות המשטרה המתחילות
לסגת לאחור. התגברתי על עצלותי, נעמדתי על כסא והגברתי את
ווליום הטלוויזיה. עכשיו היה שידור חי מהחווה שלו, שנראתה שם
מוצפת ניידות ושובלים של סרט סימון משטרתי צהוב. אולפן
הטלוויזיה כבר התחיל לארגן פאנל של מומחים. כאלה ששמחים לרוץ
מהמיטה בשעה שתיים וחצי בלילה, כשנעלי הבית עוד לרגליהם,
ולהפריח תיאוריות נטולות עובדות של ממש. כעת דיבר הווטרינר
המחוזי המזועזע. סגרתי את הטלוויזיה. סגרתי גם את האור. ישבתי
שם, בחושך, חושב. לא היה לי כוח לנקות הלילה. נעשה את זה כבר
מחר, לפני הפתיחה. התחלתי לפסוע לעבר הקופה כדי לעשות סגירת
יום, ואז עצרתי. נזכרתי שבלאו הכי לא נכנס כלום, והיחיד שהיה
אמור לשלם כבר לא יוכל לעשות את זה בזמן הקרוב...
נעלתי את דלת הפאב, והורדתי גם את שבכת הפלדה הכבדה מעל חזית
הכניסה. התחלתי לפסוע לעבר הבית. לא יכולתי להפסיק לחשוב על מה
שקרה. על מה שסיפר לי. רציתי לשכנע את עצמי שאולי הוא רק
התבדח. כל כך קיוויתי שהוא התלוצץ. שאולי הכל היה רק בצחוק.
מי היה מאמין שהוא באמת חומד לצאן?



================================================
(-)
מאי,2002