אחרי כל הזמן הזה,
ואחרי כל המילים המיותרות,
אני שוב לבד.
ילדה גדולה, בעולם מוזר.
הציפורים מצייצות לי בראש,
כי את השמש לא ראיתי כבר שבועיים.
נושמת ניקוטין,
כאילו לא הבטחתי לעצמי כבר עשרים ואחת פעם להפסיק.
אתה לא היית האחד,
לא היית אפילו מספר שתיים,
אבל היית הראשון,
פעמיים.
ואם זה כואב לך לשמוע,
זה טוב.
כי בפעם הראשונה מזה שנים,
אני כועסת מכל הסיבות הנכונות.
כי רע לי.
זה לא אתה,
זו אני,
בוא נישאר ידידים.
נמאס לי מכל החרא הנימוסי הזה.
אני רוצה שלווה,
רוצה סקס בלי קונדום, ובלי רגשי אשם.
רוצה גבר, אבל גבר,
לא תירוץ לאחד.
רוצה אהבה,
אבל בלי הסרטן.
ולא - אין לי מילים יפות יותר.
נמאס לי לשזור פנינים
ולהעמיד פנים שזה לא בגלל החינוך של אמא ואבא.
כשחרא, חרא.
אני בטח לא אתנצל בשם העולם כולו.
קחו אותי כמו שאני,
ותאהבו אותי.
ואל תשנו, ואל תעזבו אותי.
אני בן אדם,
למען השם.
לא רק שדיים, לא רק אוזניים ופה.
יש יצור שלם בתוכי,
והוא מת גם לצאת מדי פעם. |