3 ימים שאני פה. 3 ימים אני איתה, צמוד אלייה, באותה מיטה,
רבים על המחשב, צופים באותו ערוץ בטלויזיה, 3 ימים.

שבוע שעבר היינו ביחד כל השבוע, היא ישנה אצלי, ביום רביעי
הסעתי אותה הביתה באמצע הלילה, והצעטרתי על זה.
כל כך הצטערתי.
היה לה כל כך קשה אותו לילה ואני כבר הייתי מוכן לחזור אלייה,
רק שתחייך, רק שלא תרגיש בודדה כל כך ועצובה.
את יום חמישי העברנו בטלפון, כל כך חסרים אחד לשנייה, צוחקים,
שופכים את כל העצב, תומכים אחת בשני, שותקים.
ביום שישי כבר לא יכולתי לסבול, הרמתי אלייה טלפון ואמרתי אני
בא, אספתי אותה והלכנו לשבת עם החבר4ה, נסיעה של שעה וחצי רק
בשביל לראות את האנשים האלו שכל כך טוב לנו איתם, האנשים האלו
שבחודש האחרון הפכו להיות חלק אינטגרלי מהחיים שלנו.
כל הערב כאב לי הראש, הרגשתי נורא, אולי העייפות, אולי השפעה
של יום שאת רובו ככולו ביליתי בהחנקת הדמעות ומחשבות על איך
ומה הלאה, זה היה יום דפוק לחלוטין.
ישבתי איתה עם הספה, ליטפה את שערי - זה לא עזר, הכאב רק
התגבר.
בסוף היא שיכנעה אותי ללכת לשכב במיטה, היא ליטפה לי את השיער
וככה נרדמתי, העירה אותי רק אחרי כמה שעות וגם כי כבר היינו
חייבים לחזור הביתה, השעה הייתה כבר קרוב ל-6 בבוקר ולנו עוד
הייתה נסיעה ארוכה.
אמרנו שלום לחבר4ה ונסענו.
בהחלטה של רגע החלטתי להישאר אצלה.

כל פעם שאנחנו מגלים משהו דומה בנו אנחנו מתפלאים מחדש - באופן
מוזר כל דרך החיים שלנו חופפת אחת לשניה, ולא רק בזה אנחנו
דומים - גם בדברים הקטנים שמשאירים אותנו מגחכים כל פעם מחדש -
אנחנו אוהבים אותו סוג מוזיקה, רואים תמיד אותו ערוץ (כי
לשנינו אין שלט ומעדיפים להיתקע על ערוץ 3 ), אפילו גילינו
שבמקרה לחלוטין שנינו בחרנו את אותה מברשת שיניים.
הסתבר שלמדנו באותה מגמה בתיכון, גדלנו בעיירות עם אותן
סיטואציות של אנשים וחברה, באופן פארדוקסלי גם עברנו את אותן
חוויות.
מוזר?
קראתי באיזה מקום לפני כמה זמן על התפוח שמחולק לחצי. אז אני
מצאתי בה את החצי השני של התפוח שלי.
אני מרגיש כאילו זה המקום הכי נכון בשבילי להיות בו.
באופן לא מוזר בכלל בשבילנו, ואני מציין את זה כי בשביל החברה
סביבנו זה כנראה מוזר - אנחנו לא זוג במובן המיני של המילה, או
הרומנטי - אם כבר.
אבל בהרבה מאוד מובנים אנחנו הכי זוג שיש.

כבר 3 ימים אני פה, מרגיש כאילו עברתי טיפול קבוצתי מרוכז.
אנחנו מדברים, צוחקים, בוכים - לנגב לה את הדמעות, ולהגיד תודה
לאלוהים שאני פה ולא בצד השני של המסנג4ר, היא מחבקת אותי
בלילה כשאני מתעורר מתוך סיוטים מתמשכים שרודפים גם אותה.
כל הדברים האלו גורמים לי להיות עצוב ושמח בבת אחת.
עצוב כי זה קורה - כל הכאב הזה שנשפך משנינו, כל הדמעות
הכבושות, כל הסיפורים שלא ידענו איך לספר לאף אחד ופתאום
מוצאים את המילה הנכונה (נו לידורי, גם שאת שותקת, מה את
חושבת? שלא מזהים את העצב? לא רואים את ההשתפלות של הפה שלך
כשהמחשבות מתרוצצות בתוכך?), ושמח כי אני פה איתה ביחד, לא בצד
אחד של מסך מחשב מקליד מילים יבשות במקלדת שסופגת את כל הכאב
והתסכול אך משום מה לא מוציאה את זה בצורה המלאה.

מחר אני הולך הביתה.
ואם הייתי יכול הייתי לוקח אותה איתי, משכיר לנו דירה בתל
אביב, קרוב לחברים שלנו, מביא לשם את כל הילדים והילדות
שמרגישים אבודים בלילות שכאלו, שמחפשים חיבוק חם, מילה טובה,
קצת אהבה.
בדיוק כמוהה.
בדיוק כמוני.


חיפשתי את המילים להעביר לכם ולה את ההרגשה שלי מ-3 ימים שאני
פה, משתלט על החיים, חי את שלה, נותן לה לחיות את שלי, ולא
יודע עד כמה הצלחתי.
עוד בכלל לא סיפרתי שהיא היחידה שמצחיקה אותי עד דמעות, ומנגד
גם היחידה שהדמעות באמת יוצאות איתה, ולא סיפרתי לכם שהיא
הכינה לי את הדברים שאני הכי אוהב (קולה ושוקולד בכמויות)
והזמינה לי פיצה ולחם שום, היא מטריפה אותי כשמשעמם לה (לכו
תתעסקו עם אחת שלמדה איגרוף תאילנדי - או איך שלא קוראים לזה,
במלחמת כריות.. לא מומלץ! ), ועושה הכל כדי שיהיה לי הכי טוב,
הכי בטוח והכי נוח שאפשר.

3 ימים.