[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








"תראה מה עשית!" היא התחילה לצעוק עליו, "שפכת עליי את כל
הקפה!" ביילי הרימה את עצמה וניפנפה בידיה, סוף העולם הגיע,
וזו הייתה רק ההתחלה. הוא, מצידו, חייך. "אתה מחייך!" היא צעקה
שוב, והתחילה לצחוק. ביילי הרימה את היד וסטרה לעצמה בחוזקה.
הוא התחיל לצחוק והפסיק, מרים את התינוק ומוריד אותו, תנועה
שלימים תעשה את הקטן ממש חולה.



אחרי יומיים כבר עמדה על המרפסת שבראש העמוד הגבוה שמשקיף על
שדות התותים של אורמל, ללא בגדים, ואיימה לקפוץ למותה.
פיטמותיה, שאיימו לקפוץ מעטרותיהן, היו זקורות היום בצורה לא
נורמלית אפילו למען הקור החודר של ינואר. גוונים של ירוק
השתעשעו מסביבה, בצורת עלים וקיפודים קטנים מנייר. היא נאחזה
בראש העמוד, ידיה מאחוריי גבה הקמור לפנים, וכל הרואה אותה
מלמטה לא היה נוקף אצבע למראה, המום היה עומד עד שהייתה קופצת
למטה באיווחה של ייאוש מקפיא נימים. בעלה היה מת להיות כה בר
מזל.
הוא עמד שם, כמעט נוגע בה עם ידו, מחזיק שני תותים גדולים
ומנפנף אותם, כאילו לגרות את ביילי לרדת מהעמוד. "בחייך מותק,
זו הפעם הרביעית השבוע. תפסיקי לעשות שטויות ותרדי משם כבר
לפני שאני קורא למכבי אש."
"אני לא מצליחה לשרוף אותם! אני פשוט לא מצליחה! איך אתה יכול
לחיות עם זה?!" צעקה לו, מפנה את ראשה ממנו והלאה, "הרי גם אתה
לא מצליח! אני פשוט לא מוכנה!" היא עיוותה את פניה ונראתה כל
כך יפה, עד כדי כך שבעלה בקושי מצא את הכוח כדי לשלוף את המצית
ולהדליק את התותים. הוא שפך עליהם את הבנזין כבר בבית. אחרי
עשרה קליקים, בגלל הרוח החזקה שנשבה כבר שבועיים ללא הפסקה,
הוא הדליק את התותים, ואלה שוב עשו לו כוויות בידיים, עד
שנרגעה וירדה מהעמוד לבסוף, ואז חזרו הביתה והתעסקו במין פרוע
עד הבוקר.



כבר שלוש שנים שלא היה חושך.
"הוא מתחבא בשדה של התותים," אמרה לעצמה ביילי, חוזרת על כך
בכל בוקר.
בעלה סיפר לה בדיחה פעם, והיא צחקה נורא, והוא ניצל את הרגע
כדי לשאול אותה למה היא רוצה לשרוף את שדה התותים של אורמל.
היא החליפה מבטים, ממחויך למופתע, ואז לעצוב, ואז לכועס. או
כועסת. "כי אני רוצה לאהוב אותך מספיק כדי לשרוף אותם. ואני לא
מצליחה." היא התחילה לבכות אז, ורצה לעמוד, ואיימה לקפוץ, והוא
הדליק שני תותים גדולים והיא ירדה.
מאז שהתחתנו לא היה חושך.
החושך התעמר בביילי, פגע בה וניצל אותה, גרם לה לחשוב שהיא לא
אוהבת מספיק את בעלה. היא שנאה את החושך. היא רצתה שהוא ייצא
מהשדה של אורמל וייכנס חזרה לשמיים כל לילה, כמו שהוא אמור
לעשות. ושיפסיק להציק לה כבר. המקום היחידי שהחושך בא אליו
בלילה היה לחלומות שלה, שהיו חשוכים מאין כמותם. כל לילה היא
חלמה על חושך גמור.



ואז היה אותו לילה שטוף שמש וחדווה, ובו התעוררה ביילי, והביטה
בבעלה הישן, ולפתע אישוניה התרחבו והיא החלה לצרוח צווחות
חדווה ואושר, ובעלה התעורר בבהלה.
"השדה נשרף!" צעקה לו, "הצתתי אותו באהבתי!"
והוא, מטושטש ועייף, הביט מהחלון, ונוכח לדעת שאש פשטה בשדה
התותים של אורמל, וממנו נמשך פס אש דק לעבר ביתם שלהם, טיפס
לחדר השינה שלהם, בקומה השניה, ושם נעצר, על אדן החלון. הוא
חייך, מופתע, והלך לבדוק, ליתר ביטחון, את מכלי הבנזין שלו.
כשנוכח לדעת שכולם היו מלאים לגמרי, הרי קנה אותם אתמול,
ועדיין חתומים בגומי, הצטחק ורץ למעלה, שם פגש בביילי נשענת על
אדן החלון וצופה באש, מוקסמת. "את באמת אוהבת אותי," אמר לה,
והם התנשקו, וחזרו לישון.



וכשקמו בבוקר, השמיים היו חשוכים מרוב אבל ושימחה, והרוח
הירוקה ההיא, מלאת העלים והקיפודים הקטנים, החד מימדיים, פסקה
מנשוב. החושך יצא משדה התותים של אורמל, וביילי באמת, באמת
אהבה את בעלה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
להיות או לא
להיות?






החתול של
שרודינגר במצב
רוח פילוסופי


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/6/02 1:23
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יושי ינון מיטסו

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה