הייתה זו שעת לילה מאוחרת.
אני, כהרגלי,לא נוהגת ללכת לישון בשמונה, אחרי שבארט והומר
עושים איזה מעשה דבילי, אך גם לא דוגלת בצפייה במופעי פתיחות
מינית מופרזת.
אבל הלילה, משהו, או לפחות ככה נדמה לי ( ואני אוהבת לשחק
בנדמה לי..), היה שונה.
אני , שלא כהרגלי,ישבתי על אחורי שעות נוספות בניסיון נואש
לפצח את יצירותיהם המורכבות של בני גורן ואספיס, נתקפתי דחף
עז.
מן צורך פתאומי לשוחח עם חברה קרובה רחוקה, מבלי לראות את
פנייה.
אז חייגתי.
והיא, שמיודדת עד מאוד עם אחד המיתולוגים,החליטה להענות לבקשתי
, ולחצה על המקש הנכון.
פטפטנו מעט,עד שנוחכתי לגלות כי אין היא לבדה, אלא בחברת
אנשים, אז בקשתי להתעדכן בסובבים.
"סתם, עם הבחור . יושבים על קפה. משלימים פערים".
אז מן הסתם, אני לא אציק לה, ואתכן שאתפוס אותה לשיחה מאוחרת
או לחילופין, ביממה הבאה.
אך לפתע, ( ממש כרעם ביום בהיר...),שלא כמצופה, הזמין אותי
ידידה אשר הוזכר כבר ממקודם, להצטרף לחברתם.
ואני, כהרגלי, או יותר נכון, כפי שאומרת חברתי הארופאית,
"כצפוי" , נהנתי להזמנתם. להזמנתו.
צפרתי, עקפתי.
ואכן, כן כן רבותי, הגעתי.  :)
טוק טוק טוק..
והופס- אני נמצאת מעברו השני של הקיר.
ריח מוכר.
וטרללה- הפתעה!
הנוחכית.
אז כהרגלי, השתדתי, והפעם על יתר המידה, להיות נחמדה.
ובמין אופן מוזר שכזה, בלתי מוסבר ממש,ההשתדלות הזו, הפכה
פתאום להנאה. לכנות.
מפתיע, זה קורה די הרבה לאחרונה.
ולתדהמתי, שלא כהרגלי,הרגשתי נח עם אדם זר, אשר איים עלי, שלח
אותי  לסיביר ללא הזדמנות לערעור.
ונהנתי.
והתרגשתי.
הופתעתי לגלות  שיש חיים אחרי.
לא לו.
לי.
אז ישבנו.
ישבתי.
סתם, עם הבחור.על קפה.משלימים פערים.
ועם הבחורה.
ולמעשה, את הדיון הזה עם עצמי, החלטתי להקדיש לך, זו עם
העיניים.
רציתי להודות לך.
על זה שאת נחמדה,ובסדר איתי, למרות שאני לא הייתי כזו כלפייך.
כשידעת, וגם כשלא.
על זה שאת עושה אותו שמח, על שאילפת לו את הכלב, על שנתת לי
להרגיש טוב.
ועל שגרמת לי להבין , שאפשר, כן כן רבותי תאמינו לי,להתנתק
ולהמשיך הלאה.
תודה.