כשיששכר היה קטן הוא היה ילד בכיין, לא יבבן שכל הזמן מיבב אלא
בכיין - ישככר היה בוכה מכל שטות:
אם לא היה לא מספיק כסף ל"מיץ קפוא" - בכה
אם מישהו אמר לו "שתוק" - בכה
ולא רק כילד קטן אלא לאורך כל ביה"ס היסודי ורוב החטיבה בכה
יששכר.
אך יום אחד במהלך כיתה ח' החליט ישככר שהגיעו דמעות עד נפש
ושזהו, צריך להפסיק עם זה
וכך, במקרים שעמדו הדמעות לפרוץ, החזיק אותן יששכר ונלחם בדחף
הקדמון הזה - לבכות.
הצלחתו של יששכר הייתה מדהימה, אפילו כשפיהק פיהוק עמוק במיוחד
לא דמעו עיניו,
אפילו כשסבא נפטר - כלום, גם כשכלבו היקר שעמו גדל "החזיר
ציוד" לא הזיל ולו טיפה,
גם כשהיא שברה את לבו באלימות פראית משהו - לא זע שום דבר
בקרבו וכבר לא הרגיש אפילו את הצורך, גם כשחברו הטוב ביותר
נורה חצי מטר ממנו לא בכה יששכר אפילו בהלוויה.
מה עשה יששכר בקשר לכאב? כאב הוא לנמושות! יששכר לא האמין בכאב
והכאב לא האמין ביששכר!
או שכך הוא חשב...
הכאב, שהיה בחור אמפטי להפליא בהתחשב בעבודה שלו, ראה שיששכר
אוגר בתוכו יותר מדי ומסתכן בדברים שלא כדאי להתעסק בהם החליט
לעזור לו אישית.
לילה אחד, בעוד יששכר חולם חלומות גבורה בא הכאב לחדרו ולחש
באוזנו את כאביו הגדולים שהדחיק, יששכר נתפס לא מוכן, הוא ישן
ולכן לא הצליח לארגן את ההגנות נגד דמעות שלו וכך, מתוך שינה,
בכה יששכר כאב של שנים רבות.
כשהתעורר יששכר לא הבין מדוע הכרית שלו רטובה למדי אבל הוא יחס
את זה להזלת ריר עצבנית, את הרגשת החופש המסוימת שחש יחס לשינה
איכותית.

אבל יששכר לא התעורר אותו בנאדם, הוא התעורר טוב יותר, רגיש
יותר, מבין יותר, אבל אף אחד לא יכל לראות או לקבל את זה כי
כולם, כולל יששכר, הכירו אותו כבנאדם קשוח, וללא רגשות עמוקים,
רק לפעמים התקרבו אליו אנשים וראו את יששכר האמיתי, הרבה פעמים
הוא הפתיע את עצמו בעומק שמצא בעצמו.
יום אחד הבין יששכר את עומקו "וירא כי טוב" אבל גם הבין שעד
שלא ימצא אותה איש לא יוכל להבין אותו באמת.
עד היום מחפש אותה יששכר ונפשו כואבת מהצורך לחלוק עצמה.
יששכר, אהבתנו איתך...