לסבא הייתה עין אחת דלוחה ירוקה ועין אחת אטומה שצבעיה היטשטשו
לאובך עכור. היה לו זקן לבן ארוך שירד על חזהו ותמיד היו עליו
שרידים של אוכל, פרורים של חלה, אטריות צהבהבות וחטי רוק
יבשים. שפתיו דקות ופיו חסר השיניים נע כל הזמן גם כשלא אכל או
דיבר או התפלל. הוא היה ממלמל בקול חנוק, כלוא שהיה עולה
ממעמקים. המילים היו מוכרות אך הצירופים שלהן זרים, עבשים,
נודפים ריח לא נעים, של מקומות סגורים, חדרים צרים ואסלות
דולפות. עורו דקיק, חיוור, ונימי דם כחלחלות מקשטות אותו,
ציפורניו צהובות וסדוקות ומגע ידו רך קריר ורפה. הוא בקושי היה
יכול לקום נעזר באחות ענקית ושותקת או נשען על אימא,. אני עומד
מולו לטקס "תגיד שלום לסבא" והוא, מצוות אנשים מלומדה, ממלמל
ברכה צרודה, בין ברכה על היין, ברכה על הלחם, או שמא היה זה
"שמעישרואל"? לכל המילים והברכות היה אותו צליל דומה ומאיים.
מלותיו היו נפרדות מפיו מחוברות אחת לשניה ברסיסי רוק, מטיילות
וסובבות מעל לראשי אך לא מוצאות אחיזה או דרך לחדור פנימה,
מנסות להיתלות עוד רגע בבגדי, היו נשמטות ונמוגות עוד לפני
שהגיעו אל הרצפה.
סבא היה לי זר, החלק הלא-מוכר והבלתי מפוענח של אימא. איש שלא
הכרתי, וויתרתי עליו ללא צער, כמו נעל שאחרי שהיא עוזבת את
רגליך היא מונחת מושלכת, מרוחקת ונוכרית, לא שייכת.
לסבא היה שם, מוישה-דויד אני חושב, אבל אני חשבתי עליו רק
כסבא, אמרתי יפה שלום וקיבלתי את ברכתו בשתיקה. מול עמקי
המרירות והררי הכעס של סבתא הדסה הוא נראה תמיד מחוק ודהוי.
אפילו אחרי שמתה הוא נשאר לחסות בצל כעסה אישיותו ורגשותיו
נסתרים ממני, נכדו. שפתו לא הייתה שפתי, מנהגיו נראו משונים
בעיניי ואמונתו זרה לי, מגלמת לי מילים סתומות כמו "הגולה",
"ניכר" , "עול-מצוות". רק אימא הייתה מנסה להגיע ממנו אליי,
מדלגת הלוך ושוב על פני התהום שנפערה בין ילדותה לבגרותה. |