הסיפור הוא אמיתי.
השמות גם.
כמובן המחשבות שרצות לספיר בראש הן פרי דימיוני אבל גם הם
מבוססות על סמך עדויות מאנשים שהכירו אותה, ועל סמך שיחות איתה
שאני עצמי ניהלתי...


"איזה כיף יהיה עוד מעט!"
"ממש כיף", היא חשבה לעצמה בזמן חפיפת שיערה החום והגולש, "אני
יראה שוב את אבא...
ממש התגעגעתי אליו, נוכל לצאת שוב לטיולים עם אופנוע הים כמו
פעם, ממש כמו פעם יהיה לנו!
אוי! ברק, ברקי שלי... אחי הקטן, אני ממש אוהבת אותו... הוא
יתגעגע אלי... כבר לא ניראה מרתון "לחיי האהבה" בימי שישי, לא
נצחק על זה יותר...
אמא תתגעגע אלי... אמא לא מעניינת אותי בכלל, כול הזמן רוצה
שאני יסדר את החדר! כלבה, אני יראה לה מזה! מי צריך אותה
בכלל!!
אבל לא חשוב לי, אני רוצה את אבא, לעזוב את אמא, וגם את כול
החברות האלה, מי צריך אותם בכלל, בגללם אני יושבת בבית כבר כמה
חודשים, לא רוצה לדבר איתם יותר... זונות... אוי כול כך כואב
לי בחזה, כול כך רע לי... אבל עוד מעט יהיה כיף! אני כבר לא
יכולה לחכות..." מלמלה לעצמה בזמן ניגוב קל ועדין של עורה
הצחור והרך.
"אני יהיה בדיוק כמו שרה קולד, אני ידלג ישר לסוף הסיפור, אין
לי זמן לחכות להתחתן להקים בית וילדים, והקים חברה מצליחה...
אני עשירה, זה מספיק בשבילי"
היא יצאה מהמקלחת לבושה בחלוק המגבת, והחלה עושה דרכה לחדר
שלה.
מוזיקה.
מוזיקה רועשת.
בגדים מסודרים על המיטה, ממש עוד כמה דקות התכוונה ללבוש
אותם.
"אבל אביעד, מה יהיה איתו, כול כך חמוד... אני אוהבת אותו
מאוד... אבל אני חייבת לראות את אבא, אבא שלי..." סירקה את
שיערה.
ריח המקלחת, ריח של נקי.
חדר מסודר, בדיוק כמו שאמא רצתה.
ילדה יפה.
מוזיקה.
מוזיקה רועשת.
הבום כמעט לא נשמע בכלל בחלל החדר.
אקדח.
דם.
תרמיל אחד נפל והקול המתכתי נבלע בתוך קול המוזיקה הרועשת.
ילדה יפה.
ילדה יפה עם חור מעל המצח, כדי שהפנים לא יפגעו.
נשארה יפה.
"מצוין, לא פגעתי בפנים שלי, נשארתי יפה..." חשבה לעצמה בעודה
מרחפת מעל גוש הבשר שהיה מוטל על רצפת החדר.
חדר מסודר, בדיוק כמו שאמא רצתה.
"אוי, השארתי לכלוך של קצת דם, אמא תכעס... לא מעניין אותי
בכלל, עוד מעט אפגוש באבא שוב..."
דם.
ריח של שרוף.
עשן קליל מרחף מקנה האקדח של אבא.
כעבור כמה זמן הגיעה האמא.
הלם.
שקט.
אין מוזיקה.
אנשים נאספים מחוץ לבית.
בכי.
כאב.
מרמור.
רגשות אשם.
בכי קורע לב נשמע מאביעד.
ברק הקטן לא מבין מה קורה, בשנה וחצי מאבד את אביו האהוב
ואחותו... אחותו שכול כך אהב... עוד לא בן 10...
לא נורא, ספיר כבר לא כואבת, ספיר שמחה.
ספיר פגשה את אבא.