כביש תל אביב ירושלים, חזרתי הביתה אחרי בליינד דייט שהסתיים
בהצלחה מבחינתי, אך לא בסיפוק.
המחשבות על גופה הכו בי כמו בפאטה מורגנה, כשהיא המים והכביש
הוא המדבר.
לא ראיתי תמרורים גם לא מכוניות לפני- אלא את שדיה הענקיים
והרעננים קורצים לי ושרים בשובבות :
"תיי ניי ניי ניי ניי...נה נה נה נה.." (לחן :יגאל בשן)
החלטתי לעצור בצד ולכלות את תשוקתי בידי, כדי שתתאפשר לי נסיעה
בטוחה יותר והזויה פחות, מעין אחריות שלא נלמדת בתיאוריה.
בחרתי נקודה בה השוליים נראו לי מספיק רחבים, הפעלתי את אורות
החירום המהבהבים,
ירדתי מהאוטו בינות לעצים, הפשלתי מכנסי ובפאתטיות  הבאתי ביד
בעמידה, אכן מראה קשה, אני בהחלט מבין אתכם.

בוםםםםםםםםםם, קול התרסקות- פיאט 127 כתומה (מאוד עקרוני הצבע)
התנגשה בג'יפ שנשאר כמעט במקומו, לעומתו שלדת הרכב הפוגע קרסה
והתקמטה כליל, שלושת נוסעיה הבוגרים התערבלו באוטו ונפצעו קשה,
תינוק הרתום לערסלו נפלט בעד לזכוכית שנשרה , נחת כניצול בכסא
מפלט על הכביש הסואן. דווקא בכיו הרם העיד שלא נפגע קשה .
בינתיים כמעט שהגעתי  לשיא, התבוססתי בצורך לשחרר את ההורמונים
שגאו בי, כמו היו שד שיש לגרשו .
התינוק צרח מבכי, כשמצדדיו סאנו הרכבים- בדרך נס לא רמסו אותו,

בכה את אימתו ואני מאונן, לא יכולתי להפסיק.
"עוד מעט חמוד, אני רק גומר ובא להציל אותך, שנייה, שנייה אני
בא, תחזיק מעמד, אני לא יכול לעצור עכשיו, מצטער".
אחרי שגמרתי ומבלי לחכות אפילו שנייה נוספת,  רצתי אל התינוק
חסר הישע נלחמתי בשניות שהפרידו ביני לבין דריסת המשאית ששאגה
מצפון- מטענה היה  תרנגולות המובלות לשחיטה.
אפילו הן קרקרו בזעזוע מסדר העדיפויות שהחלאתי בו, התעלו שלא
כמותי על יצרן לטובת התינוק, למרות שידעו כי מאכלו המועדף היה
גרבר צ'יקן.
סימנתי את דרכי בתמצית החיים שזלגה ממני, אבל הפסדתי.
צרחות התינוק פסקו ובמקומן מצבה אילמת של ערסל מרוסק, בתוכו
ערבוביית עצמות ואיברים פנימיים שהקפיאו אותי בחומם הטרי.
התרנגולות  שבמשאית, ירקו עלי את דמעותיהן והמשיכו דרכן אל
מותן- שנתפס בעינן מינורי פתאום .
ישבתי עם הגוויה הטהורה בצד הדרך והתביישתי בעצמי.
לפני שעזבתי גיליתי שהאם נפצעה קל יחסית.
דחפתי קצת שפיך לכוס שלה והתפללתי שאותה השפרצה שהביאה מוות,
תצליח גם להוליד חיים חדשים .