אני לא זוכר בדיוק מה היה התאריך אבל אני יודע שזה היה יום
שבת, ישבתי מול המחשב כמו כל פעם שהיה לי משעמם ונכנסתי לצ'אט
של נענע. הייתי בטוח שיהיה לי ממש משעמם כמו כל הזמן כי רק
בפעמים נדירות אני פוגש שם אנשים נחמדים, אבל כשמשעמם אין הרבה
ברירות.
נכנסתי לחדר 'אנשים נחמדים מהמרכז' וחיפשתי עם מי לדבר. אבל
היו שם רק שני אנשים שרבו וכתבו קללות אחד לשני. אחד מהם היה
'חתיך חושני 16' והשנייה הייתה 'נועם (בת)'.
התחלתי לדבר עם נועם ברגע שהחתיך יצא מהחדר. הסתבר שאנחנו
דווקא מאוד דומים, היא גרה ברעננה ואני בהרצליה. והיינו בני
אותו גיל.
בסוף השיחה היא הסכימה לתת לי את המספר פלאפון שלה, הייתי מאוד
מאושר, ולמרות שאני ביישן הבטחתי לצלצל.

ולא צלצלתי, שכחתי מזה לגמרי.
בדיוק שבוע אחרי זה נכנסתי לאותו חדר ומצאתי אותה שוב שם, היא
הייתה ממש מעוצבנת עליי ולא הסכימה לדבר איתי. לקחה לי חצי שעה
לשכנע אותה שאיבדתי את המספר שלה (רק עכשיו אני מבין שלא הייתי
צריך לשקר, הייתי אומר לה שפשוט שכחתי). ובסוף היא סלחה לי
והסכימה שנחליף פלאפונים שוב, בתנאי שאני אצלצל אליה מיד אחרי
שנתנתק מהאינטרנט, הסכמתי באמת הפעם צלצלתי אליה מיד אחרי
שיצאתי מהאינטרנט. היה לה קול ממש יפה, והיא צחקה הרבה. היא
הפנטה אותי, היא הייתה מושלמת לפי הקול, דמיינתי אותה בראש
שלי, היא הייתה מדהימה.

המשכנו את הקשר הזה המון, דיברנו כל יום ממש. על כל דבר, אני
חושב שהיא הכירה אותי יותר טוב מאשר החבר הכי טוב שלי, שחר.
אני חושב שבאיזשהו שלב התאהבתי בנועם ממש, אבל ממש אהבתי אותה.
כל פעם שהיא צלצלה הופיע לי חיוך על הפנים והוא לא ירד חצי שעה
אחרי שהשיחה הייתה נגמרת, חייכתי עד שכאבו לי הלחיים.  
היא הייתה כל מה שצריך להיות אצל בחורה, היא הייתה מצחיקה,
חכמה ולפי התיאור שלה היא הייתה גם יפה.
עיניים כחולות, שיער שחור חלק, קצת נמשים... ממש מדהימה.

יום אחד ביקשתי ממנה את המספר טלפון שלה בבית, בתמורה לשלי
כמובן. היא אמרה שהיא תיתן לי אותו בתנאי שאני לא אצלצל אלא אם
לא תהיה לי ברירה אחרת והסכמתי, מה יכולתי לעשות. לא הבנתי מה
הבעיה שלה אבל בשלב הזה ממש אהבתי אותה ולא היה אכפת לי, העיקר
שניפגש, זה היה הדבר היחידי שהיה חשוב לי אז.
אז שאלתי אותה אם היא רוצה שנפגש, והיא הסכימה.
סיכמנו על יום שישי בערב, בשעה שבע בפארק רעננה שהיה קרוב לבית
של שנינו. אמרתי לה שאני אצלצל אליה בחמש ואז נתחיל להתכונן.

הייתי מאושר.
הייתי כל-כך מאושר שיכולתי לקפוץ! הייתה לי פגישה עם הילדה הכי
חמודה בעולם.
בית הספר עבר לאט באותו יום וגם כל הצהרים עברו לאט כאילו
דווקא.
ברבע לחמש לא יכולתי יותר. צלצלתי אליה לפלאפון ובפעם הראשונה
היא לא ענתה.
טוב, אז כנראה זה מוקדם מדי, חיכיתי עוד חצי שעה ואז צלצלתי.
היא שוב לא ענתה, צלצלתי עוד ועוד ועוד... בערך שבע פעמים והיא
לא ענתה.
בשעה שמונה כבר לא יכולתי והחלטתי שאין לי ברירה אחרת וצלצלתי
אליה הביתה.

צלצלתי והייתי ממש במתח. עדיין לא פחדתי, כלומר, הכל יכול
לקרות. אולי הפלאפון שלה נאבד או שהיא בטעות שכחה אותו על שקט,
או אולי בכלל הוא נשבר לה... לא ידעתי מה קרה אבל עדיין לא
פחדתי.
אני חושב שזאת הייתה אמא שלה שענתה לי. ביקשתי לדבר עם נועם
והיא משכה באפה קלות ואמרה לי שנועם מתה היום, היא סיפרה לי
שהיא נדרסה בדרך הביתה.
לא היה לי מה לומר, אז ניתקתי.

לא חשבתי על נועם מאז ועד אתמול. אבל אף פעם לא הסכמתי לתת את
המספר שלי לאף אחת באינטרנט.
אתמול, ישבתי ליד השולחן שלי והתחלתי לצייר סתם, זה מה שאני
עושה כשאני במתח. ציירתי נערה, עיניים כחולות, שיער שחור וקצת
נמשים. ובציור שלי היא בכתה, אז גם אני בכיתי.
היום אני נשוי באושר ונולדה לי ילדה לא מזמן. החלטתי לקרוא לה
נועם.