זה היה יום גשום.
הלכתי בשדרה עם העצים הגבוהים, בלי מקום להגיע אליו, בלי מקום
לחזור ממנו. סתם, ללכת. לא רציתי שכל מי שעובר ברחוב יראה את
הדמעות שזולגות על הלחיים שלי. הרכנתי ראש. הלכתי הרבה.
הרגליים שלי לא נתנו לי ללכת יותר. נעצרתי ועמדתי מתחת לאחד
העצים שבשדרה, במקום היבש שמתחת לעץ.
כבר היה מאוחר. לא היו עוד אנשים. הייתי לבד וחשבתי.
חשבתי כמה זה נחמד שהעצים מגינים על האדמה שמסביבם.
חלקה קטנה של אדמה יבשה מוגנת מהגשם השוטף.
חלקה חמימה, חלקה יבשה, חלקה מוגנת. ואני עומדת בחלקה כזו,
וחושבת עליו.
על איך שפעם הוא הגן עליי מהגשם אבל לאט לאט הגשם התגבר והתגבר
והטיפות חדרו דרך העלים אל החלקה היבשה והמוגנת שלי.
הוא הגן עליי מהגשם השוטף של הסכנות, הפחד, האימה וכל הרוע.
אבל נמאס לו לשמור עליי. לשמור שהלב שלי לא יישבר.
וכל הרוע חדר.
טיפה אחר טיפה אחר טיפה אחר טיפה. והתחלנו לריב והתרחקנו, עד
שבסוף הוא כבר לא הגן עליי יותר ונתן לכל הרוע לחדור פנימה,
ואז, כשהייתי חלשה ולא מוגנת, הוא כאילו עקר את השורשים שלו
ועבר להגן על חלקת אדמה אחרת, ושבר לי את הלב. ולו ולחלקה
האחרת היה טוב ביחד, והוא הגן עליה, ואני נשארתי לבד בגשם
השוטף של הרוע והפחד והאימה.
הגשם שאין בו טיפת אהבה. ולא היה מי שיגן עלי.
                 
             
                 ואחרי הרבה זמן, כבר לא הרגשתי הגנה.