בשבוע שעבר ראיתי ברחוב את אור. חזרתי מהעבודה לדירתי, כשלפתע
הוא בא לקראתי. אני חושב שלא ראיתי אותו, איזה חמש עשרה שנה,
ובכל זאת, מיד זיהיתי אותו. אותו גוף גדול ושמן, אותו חיוך
מתגרה  ואותה עין מלאכותית.
אור היה אח של איילת, בת כיתתי בקיבוץ. הייתי אז בן שלוש עשרה
או ארבע עשרה והוא, בערך בן שמונה, ילד שמן, דחוי על ידי ילדי
הקיבוץ, שהיו לועגים לו על גודלו ועל עין הזכוכית שלו. הוא
נולד ללא עין, וכשגדל הותאמה לו עין תותבת, אותה היה נוהג
להוציא ממקומה ולהכניסה חזרה, כמשחק. ילדי הכיתה היו מבקשים
ממנו, שיבלע  את העין, והוא היה משתף עימם פעולה, כדי לזכות
ברגע קטן של תשומת לב. לאחר שבלע, היו המטפלות יושבות איתו
שעות בבית השימוש, ומחכות שתצא העין.
אנחנו, הגדולים, היינו מתעללים בו בכל הזדמנות שנקרתה בפנינו.
למשל, בכל פעם שמישהו היה עובר לידו, ברחבי הקיבוץ, היה תופס
אותו וזורקו לאחד השיחים שבצידי השבילים. אור היה מקבל זאת
בהשלמה, כאילו הבין שבשביל זה הוא קיים. מעולם לא נראה בוכה.
תמיד היה מחייך חיוך מתריס, מעצבן, דבר שהיה גורם להחרפת
ההתעללות בו. כשהיינו משחקים כדורגל, היינו קוראים לו, שיעמוד
בשער. ברגע שהופיע, מטרת המשחק הייתה משתנה, מניסיונות להבקיע
גול, לבעיטות חזקות המכוונות לפגוע בו. איילת ידעה על
ההתעללויות באחיה, אבל הייתה מעלימה עין, בעיקר כיוון שהתביישה
בו. הוא היה גיבנת על יכולתה להתחבר אלינו, בני כיתתה. גרנו
באותה שכונה. אמי והוריהם, הגיעו לקיבוץ באותו גרעין נח"ל. אבא
שלהם היה אומר תמיד, שהכיר את אמי עוד לפני שנולדה. איילת ואני
היינו משחקים ביחד, וקצת ריחמתי עליה, שיש לה אח כזה, כמו אור.
אבל, זה לא הפריע לי להיות שותף ל"משחקים" באחיה.
בוקר שבת אחד, הלכתי, כרגיל, אל חצר בית הילדים שלנו, לפגוש את
החברים שלי. כל שבת היינו נפגשים שם. ההורים סילקו אותנו
מהבתים, כדי שיוכלו, 'לפחות יום אחד לישון עד מאוחר'. נועם
ורועי הגיעו ראשונים, כמו תמיד.
הם גרו בשכנות, ובאו ביחד. אני הגעתי קצת אחריהם. אחרון הגיע,
ערן. לו היה מותר לאחר, כמה שהוא רוצה.
'ראיתם ת'משחק אתמול?', שאל נועם, 'בטח, אוחנה גדול', אמר ערן.
'לרועי לא הרשו לראות כי זה היה מאוחר', סנט בו נועם. 'זה לא
ככה, פשוט הייתי נורא עייף ונעצמו לי העיניים', הסביר, הצטדק,
רועי. 'בטח', צחק עליו ערן, 'כולם מכירים את אבא שלך'. 'זה לא
האבא, זה האמא', המשיך להקניט נועם. רועי עמד מכווץ ביניהם.
'אבא, אמא, מה זה משנה עכשיו? מה עושים היום?', שיניתי את
הנושא, כי רועי נראה לי מסכן וריחמתי עליו, אבל בעיקר כי גם לי
לא הרשו להישאר ער למשחק, ולא רציתי שידעו על כך. 'נלך לשחק
ב'גבעתחול'', פסק ערן.
ה'גבעתחול' הייתה ערמת חול גבוהה שעמדה ליד השכונה החדשה, שבנו
בקצה הקיבוץ. בדרך לגבעה התווכחנו ביננו מי יותר גדול, אוחנה
או רוזנטל. רוזנטל הכי גדול בארץ', אמר ערן, 'מה פתאום, תראה
מה אוחנה עשה בשבוע שעבר', התנגד נועם. 'מה אתה אומר?', זלזל
בו ערן, 'אתה משווה את הליגה הבלגית לאנגלית?'. 'נכון', אמר
נועם, 'אתה צודק'. 'מה אתה חושב, מי יותר גדול?', שאל אותי
ערן. תמיד היה שואל אותי בסוף, כאילו כדי לקבל אישור. 'לא
יודע', עניתי, 'זאת בחירה נורא קשה. מה שבטוח ששניהם ביחד, זה
יותר מויקי פרץ ובני טבק'. 'כן, בטוח', חזר אחרי ערן. דיברנו
כך תוך כדי הליכה, והנה הופיע מולנו אור. 'תראה ת"שעשוע" הזה',
אמר ערן לנועם בחיוך רע, 'תפוס אותו'. "שעשוע", ככה כינינו את
אור. הוא זיהה אותנו וחיפש מפלט. על פניו הופיעה הבעה של חיה
במנוסה. אבל זה היה מאוחר והוא היה קרוב מדי אלינו. חיוך מתגרה
עלה על שפתיו, והוא הזדקף. נועם ואני תפסנו אותו ומיד זרקנו
אותו לשיחים שבצד השביל.
לא נעצרנו לבדוק אם הוא בסדר, אלא המשכנו ללכת והגענו אל
ה'גבעתחול'. לידה, נחפר בור של סיד. הפועלים היו מוציאים ממנו
סיד לשימושם. על פני הבור הגדול, התקשתה שכבה דקה של סיד יבש,
שיצרה מעין קרום לבן קשיח. ערן התכופף והרים אבן גדולה. הוא
זרק אותה אל מרכז בור  הסיד. הקרום על הבור התבקע בקול חריקה,
שהיה נעים לאוזנינו. זרקנו אבנים לתוך הבור, שוברים את הקרום,
עד שלא נשאר לו זכר ורק סיד רטוב נראה על פני הבור.
עלינו בריצה במעלה הגבעה. כשעמדנו, מתנשפים בשיאה, התגלה לנו
כל הקיבוץ, ומאחוריו,  נפרש עמק החולה.
הנוף הזה, ממרומי הגבעה, גרם לי תמיד, לעצור את נשימתי
בהשתאות. לא ידעתי למה, וגם היום, בפעמים המעטות בהן אני מגיע
לבקר בקיבוץ, אני לא ממש בטוח למה. אבל כשיוצא לי להגיע
לקיבוץ, אני מטריח את עצמי לעלות לגבעה ולהשקיף לעבר העמק וגם
כיום נשימתי נעתקת לשניה למראה הנשקף לעיניי.
כנראה שגם שאר חברי הושפעו מהנוף, כיוון שעמדו כמה שניות בשקט
וצפו בנוף הנהדר. 'אפס מי שמגיע אחרון למטה', התעורר ערן
ראשון, וזינק במורד גבעת החול. מיהרנו והתגלגלנו גם אנחנו. ערן
הגיע ראשון. רועי הגיע אחרון ועמד מבויש בצד. 'זה בגלל שאתה
הכי כבד', הוא אמר לערן. 'מה פתאום. זה בגלל שאני הכי חזק',
ענה לו ערן. ''תה אולי הכי חזק, אבל גם הכי כבד', התעקש רועי.
'הכי כבד', חיקה אותו ערן, מעווה את פניו בזלזול, 'תביא לכאן
אפילו את שמעון מסטמן ואני קורע אותו'. שמעון מסטמן היה האיש
הכי שמן בקיבוץ, והכי גדול שראינו בחיים.
'עזוב אותך משמעון מסטמן, אם היה כאן אור, בטוח שהיה מגיע
לפניך', המשיך רועי. ערן חייך בזלזול, 'בוא נבדוק את זה. אמיר,
קפוץ, תביא את "שעשוע"'. 'למה אני?', התחמקתי, 'שנועם ילך'.
'בסדר. נועם, תביא את "שעשוע", הסכים איתי ערן. נועם עשה
פרצוף, אבל מיד רץ לחפש את אור. אף אחד מאיתנו לא העז להתנגד
לערן, אבל היינו מוכרחים לבדוק אם רועי, שהיה הכי חכם בכיתה,
צודק. אני חשבתי, שהוא סתם בכיין, וגם אמרתי לו את זה, 'אתה
סתם מתבכיין כי הגעת אחרון'. 'עזוב, מה איכפת לך, תכף נראה אם
הוא צודק, או סתם מזיין בשכל', אמר ערן.
בינתיים עמדנו מעל בור הסיד והעפנו לתוכו אבנים גדולות, עושים
עיגולי גלים. 'תראה איזה עיגולים גדולים אני עושה, ואיזה קטנים
יוצאים לך', שב ערן וסנט ברועי. רועי לא ענה לו, אלא הסתובב,
חיפש בעיניו ואז התכופף והרים בלוק גדול. הוא הטיח את הבלוק
בחוזקה אל מרכז בור הסיד, מתיז לכל עבר. קפצנו לאחור, בנסיון
להתחמק מהטיפות. 'בוא'נה, 'תה אדיוט או משהו?', צעקתי עליו.
הוא חייך בתמימות והצביע, 'נראה אתכם עושים כאלו עיגולים', הוא
אמר בגאווה. הסתכלנו אל בור הסיד.
הגלים בו היו באמת גבוהים מכל מה שהצלחנו קודם לעשות. המשכנו
לעמוד בשתיקה זועפת ליד הבור, מקפיצים אבנים על מי הסיד.
נועם חזר, לאחר כמה דקות, סוחב אחריו את אור. ללא כל הסברים
גררנו אותו במעלה הגבעה. 'תזניק', הורה לי ערן. אור עמד כפוף,
בין נועם ורועי. הוא ניסה לשוות לפניו הבעה אדישה, אבל אני
ראיתי שהוא מפחד. רועי לחש לאור, 'אם אתה מנצח, שבוע שאני לא
זורק אותך לשיחים'. 'מנצח במה?' שאל אור, לא מבין, רועי לא ענה
לו. 'מוכנים, היכון, צא', צעקתי בקול. ערן קפץ מיד, רועי ונועם
דחפו את אור וגלגלו אותו למטה. הוא נפל בשתיקה. רועי צדק. אור
השיג את ערן בערך בשני מטרים.
ערן היה מעוצבן. הוא דרש התמודדות חוזרת. מיד גררנו את אור
במעלה הגבעה. אור, ששתק עד עכשיו, התלונן, 'בוא'נה, נכנס לי
חול לעין'. ראינו שעין הזכוכית שלו חסרה. נועם שאל, 'איפה
היא?', 'מה אתה חושב? אולי היא בחופש?', אמר לו אור בזלזול,
'היא נפלה בתוך החול'. 'חסר לך אם תספר למישהו איך היא נאבדה',
הזהיר אותו ערן. התייצבנו למעלה ושוב הזנקתי את התחרות. ערן
קפץ ראשון. מיד זרקו נועם ורועי את אור. הוא התגלגל במהירות,
עוקף את ערן ומנצח בפעם השנייה. נשאנו אותו על כפיים, מאושרים
מהוכחת התיאוריה החדשה של רועי. אור היה מאושר מתשומת הלב
שהופנתה אליו.
ערן עמד בצד כועס ומרוגז. 'כוס אמק על השמן המגעיל הזה', הוא
מלמל לעצמו. ברגע שהורדנו את אור, והעמדנו אותו על רגליו, תפס
אותו ערן בכוח וגרר אותו אל בור הסיד. 'איה, עזוב אותי, מה אתה
רוצה ממני', צעק אור בפחד. 'שתוק, "שעשוע" מזויין', אמר ערן
והשליך את הילד לתוך הבור, לקול צחוקו המתפרץ של נועם. נבהלתי.
זה היה מסוכן ואור באמת יכול היה לטבוע. הוא שקע בתוך הסיד,
כשהוא צף בקושי. ראיתי שגם רועי מפוחד.
'בוא'נה זה לא צחוק', אמר רועי, 'צריך להוציא אותו משם'. אבל
ערן פשוט הסתובב והלך מהמקום. נועם הלך איתו. עמדנו עוד כמה
שניות, מתבוננים בגוש הלבן, שצף לו בתוך הסיד, ואז גם רועי
הסתובב והלך אחריהם. נותרתי לבד, מרותק למקומי, מול אור ובור
הסיד.

לפתע הוא החל לבכות, במה שנשמע לי כמו קריאת מצוקה של ציפור,
'תוציאו אותי מכאן, אל תשאירו אותי ככה', הוא אמר, משתנק וכמעט
נחנק בסיד, שאיים להיכנס לו לפה. עיניו היו עצומות כך שהוא לא
ראה כלום. היססתי. זו היתה הפעם הראשונה בה שמעתי את אור בוכה.
עמדתי משותק מולו. ידעתי שמה שעשינו, היה מוגזם. רציתי להוציא
אותו מהסיד, גם זכרתי כמה סיד צורב, כשנוגעים בו. 'מי כאן? מי
זה נשאר? אמיר, זה אתה?', שאל בבכי אור, אבל אני הסתובבתי
וברחתי משם, מתבייש בעצמי. אור המשיך לקרוא לעזרה באותו בכי
מנסר.
לא הלכתי אחרי שאר חבריי, אלא פניתי לכיוון בית הוריי. לפתע
שמעתי מישהי קוראת לי לעצור. 'אמיר, אמיר, חכה רגע'. הסתובבתי
וראיתי את איילת רצה לקראתי. 'אני צריכה שתעזור לי במשהו,
בסדר?', היא שאלה אותי. 'אין בעיה', עניתי במבוכה. 'איך אתה
מלוכלך, מה זה, הכתמים האלו?', היא שאלה כשהגיעה אלי. 'אה, זה
כלום, שיחקנו כדורגל', מילמלתי הסתכלתי על חולצתי המכוסה
בכתמים לבנים. 'אני מחפשת את אור. אולי ראית אותו?', היא שאלה.
'אור? לא, לא ראיתי', 'חיפשתי אותו בכל הקיבוץ, אבל לא מצאתי'.

ניכר בה כי כעסה על אחיה, שהכריח אותה להראות למישהו, שאכן
איכפת לה ממנו. 'תוכל לעזור לי למצוא אותו?', היא שאלה בחשש.
היססתי. אם ה'חברה' ידעו שהוצאתי את אור מהסיד, הם יצחקו עלי
ולא ישכחו לי את זה לתמיד . מצד שני, איילת. אם תדע שהייתי
שותף להתעללות הזו באחיה, ספק אם תסלח לי. כל הזמן ניקרה
במוחי, תמונת הילד השמן, המסכן, שהותרתי שם בתוך הסיד הלבן.
'חיפשת בכל הקיבוץ?', שאלתי. 'כן', היא ענתה לי, שמחה על
שנרתמתי לעזרה. 'גם באזור של השכונה החדשה?'. היא היססה, 'לא.
שמה לא חיפשתי. נראה לך שהוא יהיה שם?'. הסתכלתי לכל הכיוונים,
שאף אחד לא יראה אותי. 'בואי, נבדוק שם'. חזרתי איתה אל הבור.
אור עדיין צף בקושי בתוך הסיד.
ברגע שראתה את אחיה, נפלטה מפיה צעקה מפוחדת. 'אורי. מה קרה
לך?'.
אור לא ענה לה, נראה היה לי שהוא חלוש מדי מכדי לענות. 'תוציא
אותו, בבקשה, תוציא אותו', התחננה איילת. היססתי. למה שאני
אתלכלך?
שיבוא ערן ויוציא אותו מהסיד. אבל ערן לא היה שם, אני הייתי.
'תעזור לו, אמיר, בבקשה תעזור לו'. קולה של איילת רעד מבכי.
התכופפתי וניסיתי לתפוס אותו בידי, אבל לא הצלחתי. 'אל תזוז,
"שעשוע", אה, אור. אל תזוז אור.' אמרתי, נבוך על שקראתי לו
בפניה בכינוי שהדבקנו לו.
ניסיתי לתפוס אותו שוב. 'תביא ת'יד שלך קדימה', אמרתי לו.
'תעשה מה שהוא אומר לך, אורי', אמרה לו איילת, שעמדה והציצה
בדאגה מאחורי גבי. אבל הילד סרב להושיט לי את ידו. קמתי על
הרגליים והורדתי את בגדיי, נשאר בתחתונים בלבד. העפתי מבט אל
איילת. היא הייתה נבוכה. באופן מוזר, התמלאתי גאווה ממבוכתה.
בקור רוח, כמעט באדישות, קפצתי לתוך הבור. תפסתי באור וגררתי
אותו החוצה. הוא השתעל נורא, ופלט סיד מפיו. איילת ניגבה את
פניו בעדינות. פתאום ראיתי את האהבה שביניהם. היא גילתה שעין
הזכוכית חסרה, 'איפה העין?', היא שאלה אותו. אור הסתכל אלי
בהיסוס. איילת הבחינה במבטו אלי ושאלה שוב בחשש, 'אורי, איפה
העין?'. אור לא ענה לה, אלא המשיך ללטוש אלי מבט יציב בעינו
היחידה.
הרגשתי מאוד לא נוח. חיוך קטן עלה על שפתיו. גמגמתי, 'ב... בטח
נפלה בתוך הסיד'. איילת לא ממש השתכנעה. ראיתי שאינה מבינה מה
בדיוק התרחש ביני ובין אור באותו רגע, אבל מה שהתרחש, לא מצא
חן בעיניה. 'אתה יודע משהו על זה?', 'אני? מה פתאום? למה
שאדע?', עניתי לה בבהלה. הייתי נבוך. אור חייך אלי. פחדתי
שיגלה לה. הוא התרומם על רגליו ועמד רועד מקור, 'בואי נלך
הביתה, קר לי'. איילת חיבקה אותו והפטירה בכיווני בקור, 'ביי,
תודה'. הם החלו ללכת, מחובקים. קראתי אחריהם, 'אני אראה אותך
יותר מאוחר?', שני האחים נעצרו. היא לא הסתובבה  אלי. הרגשתי,
שאינה מאמינה לשנינו, שהיא חושדת, שקרה משהו ביני ובין אחיה,
משהו עליו לא סיפרנו לה.
איילת לא ענתה לי, אלא המשיכה ללכת, מושכת אחריה את אור. הוא
סובב את ראשו אלי, תוך כדי הליכה וחייך. זה היה נראה לי כאילו
הוא קורץ לי בעינו החסרה. הם התרחקו ממני, כשאיילת מחבקת את
אחיה ותומכת בו בעדינות. באיטיות, לבשתי את בגדיי על גופי הלבן
מהסיד. את נעלי החזקתי בידיי. פניתי אל גבעת החול ועליתי עליה
לאט. באמצע העלייה נתקלו עיניי בגוש חום ורטוב.
התכופפתי אליו ושם היא הייתה, כמו מתבוננת אלי מבתוך החול, עין
הזכוכית של אור. הסתכלתי אליה והיא החזירה לי מבט אטום. הרמתי
אותה, ניגבתיה והכנסתי אותה לכיסי. ירדתי מהגבעה והלכתי בחזרה
לבית הוריי.
מאותו יום, התחמקתי ככל יכולתי מלפגוש את בני משפחתם של אור
ואיילת. יותר לא שיחקנו יחד ובפעמים המעטות שדיברתי עם איילת,
עשיתי זאת בחשש ובמבוכה. גם היא ניסתה להיתקל בי, כמה שפחות.
שנה אחר כך הם עזבו את הקיבוץ עם הוריהם ומאז לא נפגשנו.
והנה היום, אני רואה אותו מולי, עדיין שמן, עם עין זכוכית
אטומה, עדיין גורם לי להרגיש מבוכה ובושה, 16 שנים  אחרי
שהתעללנו בו, 16 שנים לאחר שהצלתי אותו. את עין הזכוכית שלו,
שמרתי בקופסא קטנה במשך שנים. אף אחד לא ידע עליה חוץ ממני.
כשאמי ראתה פעם את הקופסא ושאלה מה יש בפנים, עניתי לה,
'מצפן', ולא הסברתי. המצפן הזה גרם לי עכשיו לרעוד ולהסתכל
בחוסר נוחות לכל הכיוונים. אבל לא היה לי לאן להתחמק ואור
התקרב לעברי. בלית ברירה המשכתי ללכת ברחוב. ליבי, כמו החסיר
פעימה. הזעתי מאוד. באותה שנייה התלבטתי כיצד להתנהג. האם
להזדהות? האם להתעלם? אבל אור עבר על פניי מבלי שיזהה אותי.
הסתובבתי ועקבתי אחרי גבו הגדול המתרחק בהמשך הרחוב, עד שנבלע
בין האנשים. עמדתי כמשותק, ולפתע הרגשתי דחיפה חזקה בגבי.
הסתובבתי במהירות. 'בוא'נה, אולי תיתן לעבור', ילד קטן על
קרטינג עמד מולי וחייך בשחצנות. זזתי הצידה בלי לענות לו. הוא
נשאר עומד עוד רגע, ואז חלף על פניי, מסנן לעברי, 'חרא'.
התנערתי והמשכתי ללכת ברחוב.