הולך בעיר קודש,
מתהלך בעיר שחורה,
ענקי הבטון נותנים לי,
מעין תחושה אפורה.

קטונתי הנני מולם,
מול כל מגדלי הבבל,
כל אחד מהם מט ליפול עליי,
וזאת איני סובל!

שחורה של הדרך הסלולה,
אינו מועיל עימי,
אוירה הרע של העיר,
למי הוא טוב, אימי?

המאורות אינם נראים
וגם האופק לא,
מאחורי ענק בטון,
הנוף שייך רק לו.

השמש המפויחת
מחייכת כעת אלי,
נשימות האילן פחם שחור
וכך גם נשימותיי.

הגינה היא נחמה,
מול הכביש שמתחתיי,
הזבל לו חוגג,
למרגלות רגליי.

איש- התוכל לומר לי,
מי הגה את הרעיון,
אודות עבי ערפיח,
זבל והרי בטון?

והאדם נהייה יותר מדי,
כבר אי אפשר לספור,
וכל אחד צריך דיור,
בעיר שחורה משחור.

דיור בכל מקום חדש,
הנה הכלל מונח,
איזור פנוי, יפה מאוד,
לעיר שחורה הפך.