יש לי סיפור לספר לכם, והוא הולך ככה:
אדם אחד ישב מסטול בשירותים של בית קפה וחרבן.  הוא חשב על
סיפור ממש נחמד שהוא יספר לחברים שלו כשסוף סוף הוא יצא
מהשירותים המסריטים האלה.
והסיפור שהוא חשב עליו הלך ככה:
הם ישבו בחדר המאובזר והמרווח כיאה לחדר שכזה, כי מה לעשות
שבימינו יש דרישות גבוהות שהופכות את האנשים לדקדקנים ולא
מתפשרים על תנאים כמו איזה חמורים אימתניים.  הגבר ישב בכורסא
מול הגברת ושוחח עמה:
"היי, אני רוצה לספר לך סיפור בעל משמעות מיוחדת המכילה את
מהלך החיים שלי, סיפור שהתחיל אתמול, ומתאר את חיי.  יש בו
מההתחלה ומסוף החיים בכלל, והוא הולך ככה:
גבר אחד יושב מסטול לאלה בשירותים של בית קפה אחד בעיר.  כידוע
שכשאתה יושב בשירותים אתה חושב הרבה מאוד, וזה מסריט אותך
בטירוף אם אתה מסטול.  אותו אחד יושב וחושב מחשבות, והוא נכנס
באותו זמן לחמישה סרטים בדיוק:
בהתחלה הוא מסתכל על האריחים שמסביבו וחושב איך כשהוא היה קטן,
הוא היה סופר אותם,  ובכך הוא לא היה חושב ממש, אלא מעסיק את
מוחו בספירה מטופשת שכזו, שגרמה לו להתמחות בתשומת לב לפרטים
בחייו, אבל בעצם קטעה את קו מחשבתו היצירתית.
אחר כך הוא נזכר במה שחבר שלו סיפר לו, כששני החברים יצאו מבית
הקפה בכדי לעשן איזה ג'וינט.  השניים הולכים ברחוב ומעשנים,
הבחור פתאום נזכר או נהיה מודע לכך שהוא צריך לחרבן, ואומר
לחברו, שהדבר הראשון שהוא הולך לעשות כשהם יחזרו זה לחרבן.
חברו צוחק ואומר לו, "זה לא יהיה נעים אם איזה כוסית תיכנס,
תראה אותך, ואז חוש הריח שלה יגיב, היא מייד תדע מה עשית, ולא
תשכח לך את זה לעולם.  זה דיי יבאס אם תרצה להיות חבר שלה, וזה
יבאס אם היא תכיר מישהי שתרצה להיות חבר שלה.  תקשיב לי עכשיו,
מה שעליך לעשות זה לפתוח את המטהר אוויר ולשפוך קצת על הרצפה
כשאתה מסיים, ומיד לאחר מכן אתה חייב לצאת, כדי שלא ידעו שזה
היית אתה."  הבחור הפנים את מה שחבר שלו אמר, והם חזרו לג'וינט
שלהם.  הסרט השני היה, כשהוא אמר לעצמו, אולי יש פה איזה מצלמת
וידאו, כן, אולי מעל המנורה או באיזה פינה בשירותים.  ואז הוא
חשב, אההה, זיין, מה איכפת לי, שכולם יירקבו מציידי, והניף
אצבע משולשת עצבנית לכל כיוון בו הוא חושד ששם יש מצלמה, וכל
זה בלי אפילו להביט לאותו כיוון.  אחרי דקה של מחשבה על
הסיטואציה אותה הוא עבר הוא מגיע לשתי מסקנות.  האחת היא,
שבחיים, תהיה ספונטני, תעשה בדיוק את מה שאתה חושב, ואל תתמהמה
ואל תחכה, אל תחזור בך, כי קרוב לוודאי שמה שאמרת זה מה, שבאמת
התכוונת אליו, מפני שהתת מודע תמיד צודק. והשנייה הייתה, שהוא
חייב לספר את הסיפור הזה לחברים שלו.  הוא חשב ממש חזק על איך
הסיפור ילך, ועל התהליך בו הוא יזרום.  כל פעם שהוא ניסה לחשוב
יותר עמוק הוא לא יכול היה להמשיך לחשוב, הוא היה כל-כך מסטול,
והמוזיקה הייתה כל-כך מסריטה, שזה היה כמעט בלתי אפשרי.
המוזיקה נכנסה לו למוח, והפכה למוזיקת רקע לסיפור שהיה לו
בראש, הסרט שמספר את הסיפור.  ואז הוא עלה על זה, אולי הוא
ירשום ראשי פרקים בפלא פון שלו, אך באותו הרגע הוא נזכר כי שכח
את הפלאפון שלו למעלה, וזה דיי דיכא אותו לבערך 12 שניות של
סרט מאפן.  הוא אמר לעצמו, 'נו טוב, יהיה מה שיהיה', הפליץ
ויצא מהשירותים. הוא לא שכח לעשות את מה שחבר שלו אמר לו, ועלה
למעלה בחזרה לחבריו.  הוא התיישב בשולחן ואמר להם:
"יש לי סיפור לספר לכם, והוא הולך ככה:
אדם אחד ישב מסטול..."