נוסע אל אחי, הדרך לפני חולפת כסרט המוקרן על השמשה הקדמית.
ובסרט אני רואה אותו עומד ומחייך, מחבק אותי בזרועו החסונה,
מאמץ אותי לצידו, שנינו קורנים מאושר, וקול צחוק מהדהד
מהמערכת.  
מבע פניי חלק, חסר צורה, שרוי באותו רגע קסום, תמונה מהעבר,
ומודע למה שעכשיו.  מה שהיה נשאר כזיכרון צרוף בלבי הכואב,
ואין דרך חזרה.

אני מדמיין איך היה אם הכל היה הפוך, ואחי היה בא לבקר אותי,
ואני הייתי חש את מה שלבו מרגיש, ובאותו הרגע אני רוצה למות,
להתעורר מהסיוט, אני לא עומד עוד בכאב שלוחץ על לבו.
רוצה להיות מסכן יותר, שהוא ירחם עליי וישכח מעצמו, להסיט את
מחשבותיו מחייו, מכל מה שיכול היה להיות, מחיינו.  
עוד מעט אגיע ושוב אבקר את חייו, אחטוף מבט נוסף אל תוך הדממה,
וליבו ייצבט כפי שאני חש כשאותו אני רואה, יושב ללא רוח חיים
בכיסא, בוהה בעולם מתוך בועת דממה, רואה מהחלון בחדרו את העולם
ממשיך להתהולל בלעדיו, והוא לבד בתוך בועת הדממה.

"אחוזה" זה מקום דיי נחמד, הרבה עצים ודשא, גינות ענק מלאות
בפרחים, ואת כל זה מקיף בניין ענק, כמו אחוזה שכזאת.  בתוך
המבנה ישנם המון חדרים, ומבחוץ המבנה כולו לבן, בעל דלת ענקית
וישנם חלונות גדולים, המשקיפים לגינה הירוקה מכל אחד מהחדרים
האפורים המתחבאים בבניין.  כשהגעתי, ראיתי שהמקום היה הומה
אנשים, שהיו מפוזרים בכל הגן, כאלה שהולכים אחד ליד השני,
וכאלה שדוחפים כיסא גלגלים, אני דרך אגב מהדוחפים.  אחי נפצע
בזמן המלחמה, הוא היה בקרבי, יחידה מיוחדת שרק הכי טובים
מגיעים אליה, והוא היה הטוב מכולם.  הייתי גאה בו נורא, גם
עכשיו אני גאה בו.  כשנכנסתי ראיתי שהוא חייך, אפילו רק לרגע
ואז הוא לבש שוב את מסכת העצבות, והפנה מבטו מחוץ לחיים, אל
עבר החלון.  לקחתי כיסא, כמו שאני תמיד עושה, והתיישבתי לידו.
סתם ישבתי וחיכיתי, ידעתי שהוא לא יגיד כלום עד שאני אומר
משהו, אבל לפעמים פשוט רציתי לשתוק עמו ביחד, ולנסות לחשוב מה
הוא חושב, להרגיש מת.  ידעתי שזה יכול להמשיך כך עד סוף
הביקור, אז התחלתי לשאול מה שלומו, אבל הוא קטע אותי באמצע
ואמר, "אתה רואה את האיש הזה ליד המזרקה על כיסא הגלגלים,
שלידו יושבת הנערה הזאת?", הבחנתי באיש ובנערה, ונעצרתי בה, זו
הייתה נערה בהחלט, אבל אני חשבתי שזה מלאך.  היה לה שיער זהוב
והיא לבשה שמלה לבנה, והיא דיברה אל האיש וחייכה, חיוכה כבש
מיד את לבי, שקעתי בעיניה התכולות כה עמוק עד שלא שמעתי את אחי
מדבר אלי, ורק כשלבסוף הוא נגע בכתפי התנערתי ממנה.  "אני רואה
ששמת לב לאחותו", הוא אמר בחיוך.  אני חייכתי גם כן והסבתי
מבטי אליה שוב, אך היא לא הייתה, הסתכלתי ליד הספסל, ואז ראיתי
אותה בהמשך השביל דוחפת את אחיה, עקבתי אחריה במבטי עד שהיא
נעלמה מאחורי שדרת העצים.  המשכתי להסתכל, מקווה שאולי היא
תופיע שוב, אבל זה לא קרה.  

חזרתי שוב כעבור שבוע, הלכתי בשביל המוביל לבניין, ואז הבחנתי
שבאחד השבילים ישנו האיש ההוא, יושב על כיסא הגלגלים, כולו
גלמוד ליד איזה ספסל.  ניגשתי אליו בחשש, כי אני בדרך-כלל דיי
ביישן ולא פונה לאנשים ככה סתם רק בכדיי לשאול על אחותם.
הצגתי את עצמי וסיפרתי לו שגם אחי מטופל פה.  הוא לא הגיב ורק
ישב ובהה באופק, מבעו כלל לא השתנה, הסתכלתי לכיוון בו הוא
בהה, אבל לא הבחנתי במשהו מיוחד.  ואז שמעתי אותה אומרת,
"סליחה", סובבתי ראשי וראיתי את המלאך מתקרב לעברנו, לבי החל
פועם בקצב מסחרר ופי היה יבש לגמרי.  ניסיתי לפנות אליה, אבל
עד שכבר התחלתי להגיד לה משהו, היא חייכה והתיישבה על הספסל על
ידו.  הצגתי את עצמי, וסיפרתי לה שגם אחי הגדול נמצא פה.
סיפרתי לה שאחי נפצע במלחמה, היא סיפרה לי שאחיה היה בן-אדם
רגיל, עד שיום אחד הוא הפסיק לדבר או לעשות משהו בכלל, ורק ישב
וחשב.  
לאחר מספר ימים חזרתי ל"אחוזה" וראיתי את האיש יושב לבדו ליד
הכניסה, הסתכלתי עליו, והתחלתי לחשוב - על מה הוא חושב כל
היום, מה גורם לו לחשוב כל-כך הרבה, איזו מחשבה היא זו, הגורמת
לאדם להיתקע בה, אפילו עד סוף ימי חייו.  אחרי מספר דקות כבר
מאסתי במחשבה ועליתי לחדרו של אחי.  הוא ישב שם כרגיל, מרוכז
במה שקורה בחוץ, עם מסכת העצבות על פניו, שירדה רק לרגע בכל
פעם שהייתי בא לבקרו.  אם הייתי יכול, הייתי חוזר עד אינסוף
פעמים על הרגע הזה, בו אני נכנס לחדרו ואומר שלום.  הרגע בו
אחי לובש את חיוכו הטהור, הרגע בו הוא חי, הרגע שחולף בן רגע,
ושוב חוזר אל המציאות, אל הסיוט.  סיפרתי לו שפגשתי שוב את
האיש למטה, סיפרתי לו על זה שהוא חושב כל הזמן, ועל הרהוריי על
מה הוא חושב כל-כך הרבה, אחי פשוט הנהן בראשו ולא הגיב כלל,
כמו זומבי.  החלטתי לשבת בשקט עד סוף הביקור הזה, אולי אני
אצליח לפענח לפחות על מה אחי חושב.  

לאחי אין רגליים, נאלצו לכרות לו אותן, הוא נפגע ממוקש, וחבל
כי הוא אהב אותן כל-כך.  אחי היה אלוף בספורט, כל מה שהוא עשה
הוא הצטיין בו.  אימא שלי רצתה שהוא יהיה רופא, היא עדיין
רוצה, הוא עדיין לא רוצה.  כל המחשבה על האיש הזה שיגעה אותי,
עד ליום הולדתו של אחי, אני ואמי עשינו לו מסיבת הפתעה, הוא
אפילו לא חייך לרגע, ואני דיי התאכזבתי, ואפילו כעסתי עליו.
לא הבנתי למה הוא ממשיך להיות ככה, כשהוא עדיין צעיר, הוא צריך
להתגבר על זה, ולנסות להמשיך לחיות, אבל הוא אפילו לא מנסה,
הוא כבר לא מצטיין בכלום, כמו צמח נבול.  עד אתמול, יום הולדתו
של אחי, היו לי רגעי חרטה על החיים שלי, על מה שכבר עשיתי וכמה
יכולתי לעשות יותר טוב, ולנצל כל מיני דברים שלא ניצלתי עד
תום.  אחרי שאימא עזבה, נכנסתי לחדרו, והוא נראה לי יותר מת
מתמיד, הוא שכב על המיטה, והביט בתקרה, הוא לא הסתכל עליי
אפילו לרגע.  דיי, נמאס לי, החלטתי לשאול אותו פעם אחת וזהו,
על מה הוא באמת חושב כל הזמן.  לא הייתי מוכן לכך, הוא פתאום
השיב לי, "בהתחלה חשבתי על לפני הפציעה, על החיים שהיו לי, על
מה שהפסדתי, ואחרי כמה זמן לא חשבתי עוד על החיים, איך בן אדם
יכול להמשיך לחשוב על החיים, כשהוא בעצם מת.  אז התחלתי לחשוב
על המוות."  הנהנתי בהסכמה, ואז נזכרתי באיש החושב, ושאלתי את
אחי, מה לדעתו האיש החושב חושב.  הוא הסתכל עליי במבט מבולבל
ואמר, "מה, אתה לא יודע, הוא צמח - הוא לא חושב, הוא מת בחיים
שלו".  ולאחר רגע של הבנה הוא הוסיף, "אתה יודע אחי, אני מעדיף
להיות צמח, רק לא לחשוב על המוות, בחיים".