הכרנו במסע לפולין שהיה השנה
אבל יותר נכון להגיד שהכרנו 8 שנים לפני
כשרק עברתי לפה
היינו תמיד בכיתות מקבילות לא למדנו אחד עם השני אף פעם
גם לא אמרנו שלום כשעברנו אחד ליד השני המסדרון
הוא חי את חייו ואני חייתי את שלי (לא הייתי קוראת לחיים שלי
חיים אבל בכל מקרה) הוא אף פעם לא היה יותר מההוא  הילד שאיתי
בשכבה ושאנחנו גרים באותו מקום הוא אף פעם לא היה יותר מזה
אבל אז בפולין זה קרה אנחנו הכרנו זה לא היה מתוכנן וזה לא היה
מלחיץ ומעיק כמו שבדרך כלל קורה כשאני מתחברת עם אנשים זה זרם
כאילו תמיד הינו חברים זה היה משהו כל כך טבעי זה כאילו היה
כתוב בכוכבים שאינה עכשיו ברגע זה אנחנו צריכים להכיר הרגשתי
שאין לי שליטה על זה זה פשוט קורה ולא היה משהו ששנינו יכולנו
לעשות בנוגע לזה
שמה חשבתי שהנה מצאתי לי חבר שמעכשיו שנהייה בבית ספר אני והוא
חברים מדברים אחד עם השני צוחקים אחד עם השני יושבים אחד ליד
השני בהפסקות ודברים כאלה.
אבל כל זה לא קרה הוא חזר לחברים ולחברות שלו ואני כמעט ולא
הייתי קיימת ניסיתי להתקרב אבל זה לא הצליח אני לא יודעת אם
הוא שם לב לפעמים אני חושבת שכן ולפעמים אני חושבת שאם אני
הייתי אומרת לו הוא לא היה מבין מה אני רוצה ממנו.
בפולין הכל זרם וכשחזרנו הכל נתקע ואני לא יודעת למה
דבר כל כך פשוט כמו ידידות הפך להיות כל כך מסורבל ומסובך בלי
שום סיבה נראית לעין

החיים של שנינו נמשכים שלו נמשכים יותר שלי קצת הולכים במקום.

הסוף...ואולי לא





המסע הזה לפולין היה אחד הרגעים היותר טובים בחיים שלי.