היש גבול לדמעות
שמתחבאות כל היום
ורק לעת ליל יוצאות
בכל שעת חושך, בכל מקום?
היש טעם לכאבים
אותם אוכל לסבול
עת ליל יורד רעבים
טורפים את המחשבות?
היש גבול לסיוטים
הטורפים את שנתי
עת פיוטים מושרים
להאיר את יומי?
והיכן היא עכשיו
אותה ילדה תמימה
בשתי קוקיות בשיערה
זמנה תם ולא שב.
שוב לא נרדמת
רדטופה ברוחות חיות
שוב לא מתרעמת
על מר או מתוק.
נהר חיי זורם
הסכר לא באופק
וצחוקך לי גורם
להיכנס יותר לעומק.
ובתום ימיי עליך
מי ישיר שירי
מי ישא פניו אליך
יבוא מתוך עירי?
אך שוב ליל יורד
ועמו קולות הפחד
ומשהו בי מורד
אולי נהיה יחד?
אך זה אינו סוף
של שיר או של חיים
זו התחלת הנוף
נוף הגעגועים.
נלחמת בעלווה הרכה
המאיימת לכסות עיניים
מלאכת חיי עוד רבה
ממשיכה וחורקת שיניים
והשמש מאירה את
מה שהירח מסתיר
והיית מרגיש כה מת
אם לא היה זה מסעיר.
אך אני עוד כאן
מביטה במיטה בה היינו
כשנסעת לא אמרת לאן
אומרת למראה בה בהינו
ועכשיו אני חסרה
אותך, אהוב לבי
אתה הפסדת חברה
ולבי שוב נשבר בקרבי.
כביש אספלט ללא מוצא
מוביל מלבי אל שלך
ושוב איני רוצה
להזיל דמעה.
ואת כל אשר אמרתי
אמרו כבר לפניי
גם כאשר גמרתי
צחקת בפניי.
ואין בי כוח
למאבקים הרבים
של לב ומוח
בבקרים וערבים.
תן לי השלווה
של להיות לידך
אהבתך אותי שלחה
למקומות הכי אפלים.
חזרתי מהם בחיים
כמו אף אחת לפניי
שוב לא בוכה בחגים
על שלא אמרת
אוהב. |