אני בבית הורי, בחדר הישן. הקירות מתקלפים קצת, אבל חוץ מזה
הכל נמצא בדיוק איפה שהשארתי אותו.
השנה היא 2006.
אני לובשת את חולצת ה"סיום טירונות מחזור 95'".
הימים הטובים.
ההורים בטוחים שחזרתי הביתה כי נפרדתי מהחבר, ומאז קשה לי
בדירה.
זה נכון. כל דבר שם הוא זיכרון ממנו.
אך הם אינם יודעים את הסיבה שבגללה נפרדנו.
הם אינם יודעים ולי אין לב לספר להם.
תקראו לי אנוכית, אך כנראה שחוסר הידיעה שלהם, תורם רבות
לתקופת ההכחשה שאני נמצאת בה. כן בטח. פסיכולוגיה בגרוש, תמיד
שנאתי את זה.
בינתיים, שיחשבו שאני בוכה בלילות בגלל אהבה נכזבת, שלא ידעו.
עדיף ככה?
כן.
לא.
אולי.
עדיף שהם יחשבו שיש להם תינוקת מגודלת בבית שבוכה בגלל שהיא
נפרדה מחבר שלה, או עדיף שהם ידעו שיש להם תינוקת בבית שכל יום
עכשיו רק מקרב אותה אל הסוף? מה עדיף?
זה הכל עניין של סדר עדיפויות.
בהתחלה זה אם לשכב איתו או לא, אחר כך זה אם להשתמש באמצעי
מניעה או לא ובסוף מה? האם לחיות או לא?
איידס. מחלה נוראית.
אם הם היו יודעים הם בטח היו שולחים אותי לטובי המומחים בעולם
בניסיון לרפא אותי, הרי כסף אף פעם לא חסר להם.
אבל אני לא רוצה לסיים את החיים שלי ככה, עדיף לי למות עכשיו
ברגע זה מאשר לחיות שנים על גבי שנים בבתי חולים.
השעה היא שתיים לפנות בוקר.
מצאתי אלבומים ישנים, תמונות... זכרונות.
אנשים מהעבר שבים וצפים כנגד עייני פתאום. זכרונות שהרבה זמן
לא זכרתי...
החדר שלי, שהיה מסודר טיפ-טופ, חזר להיות כפי שהרבה זמן לא
היה- מבולגן.
כל הספרים על הרצפה, כל השמעאטס מחוץ למגירות, הדפים,
החוברות... הכל במטרה לזכור עוד קצת, לשכוח עוד קצת...
היומן הישן! כל הריבים, האהבות, תמימות של ילדה בת 12-13.
הדבר שאני הכי מתגעגעת אליו היא התמימות. עכשיו הכל הלך. אני
כבר לא תמימה.
מצאתי בוחן ישן במתמטיקה, מכיתה ט'. קבלתי 43. אני זוכרת איך
בכיתי...
דאגתי שאני לא אתקבל לתיכון.
מצחיק לחשוב שבכיתי פעם בגלל בוחן במתמטיקה.
זה כנראה היה סדר העדיפויות. עוד פעם סדר העדיפויות...
כבר שלוש בלילה. איך הזמן טס פתאום...
אני יוצאת החוצה, לחצר הקדמית, לגן שפעם היה יפה ומטופח והיום
כבר אף אחד לא מטפל בו.
סבך של עלים מעץ הדקל שבכניסה לגן מקדם את פני כאומר: הכניסה
לגן אסורה עכשיו. גן החטאים הוא במקום אחר.
ובכל זאת, אני נכנסת. מתיישבת על הספסל שלי.
הספסל שלי... עדיין עומד שם כתמול שלשום, קורי עכביש נמתחים
עכשיו בין רגליו.
הזכרונות מציפים אותי, הישיבה על הספסל, נגיעה לא נגיעה, חיבוק
לא חיבוק, הנשיקה הראשונה...
כל הפעמים שיצאתי לגן הקסום שלי, כשישבתי לי סתם על הספסל, או
שלקחתי מחברת או יומן וכתבתי.
ארבע.
חמש.
שש.
השעות עוברות.
פתאום התעוררתי, נרדמתי בגן שלי.
נכנסת שוב הבייתה, אבא כבר ער במטבח. תמיד הוא היה קם מוקדם
ואפילו עכשיו כשהוא כפר פרש ממזמן ומכר את העסק הוא ממשיך לקום
מוקדם כל יום, כורך ההרגל...
לא נכנסת למטבח- הולכת לעבר המדרגות, עולה למעלה.
מולי אני רואה את החדר של אח שלי... עכשיו הוא נשוי + שניים.
תמיד צחקתי עליו בגלל זה, כל החיים שלו הוא אמר שהוא לא רוצה
ילדים, כנראה שהצורך הזה באמת חזק מאיתנו...
אני גם תמיד אמרתי שאני לא רוצה ילדים. עכשיו אני חושבת
אחרת.... אבל זה כבר לא משנה.
אני ניגשת לספרייה של אבא שלי ומוציאה כמה ספרים בכמה נושאים
שונים: פוליטיקה, פיסיקה, רומן ומדע בדיוני.
תמיד עיצבן אותי שאני לא יכולה לדעת הכל.
ניסיתי אמנם לראות את זה בצורה חיובית, ניסיתי לומר לעצמי
ש"תמיד יהיה לי מה ללמוד, אף פעם לא יהיה משעמם...", אבל הקול
הקטן והמעצבן תמיד חזר אליי לראש ואמר לי "את בחיים לא תדעי
הכל..."
תמיד היו לי שני קולות בראש, לכל מצב שני פתרונות.
שמה על עצמי כמה סמרטוטים ויוצאת לאוטו, סומכת על העובדה שאבא
כבר חזר לישון אחרי עיתון הבוקר והקפה נטול הקופאין.
אני עושה סיבוב בבלוק, ועוד סיבוב ולפתע פונה, יוצאת מגבולות
כפ"ס.
אני יודעת טוב מאוד לאן אני נוסעת. למקום שאני הכי אוהבת
בעולם- לים.
השעה היא כבר שמונה וקצת, בבוקרו של יום שבת, ואין כמעט
מכוניות על הכביש.
תוך רבע שעה אני בחוף בהרצלייה. מחנה את האוטו ויוצאת.
מתחילה לרוץ לכיוון החוף, עד המים. המים קרירים
נעימים, מזמינים.
אני נשכבת בדיוק בנקודה בה הגלים מגיעים לחוף ומלטפים את צד
ימין שלי.
שוב נזכרת- הפעם הראשונה שלי הייתה בים...
חצי שעה שכבתי שמה ואז קמתי, טיילתי על החוף. השמש החמה מייבשת
אותי.
השעה היא עוד מעט עשר והגיע הזמן לחזור הבייתה.
השעות עוברות מהר, כל שעה מקרבת אותי אל הסוף.
כל שעה שעוברת אני חושבת איך לעזאזל אני אספר להורי. לפעמים
אני גם בוכה.
שוב לילה. אחת-עשרה בלילה. אני עייפה מהיום הארוך-קצר שעבר
עליי, נגררת למקלחת ולמיטה.
למחרת בבוקר, כשאני קמה, דמעה של אושר זולגת על לחיי- היום אני
חייה.
כנראה, שכאשר הדבר שנראה בעיננו כהכי מובן מאליו נלקח מאיתנו,
הצורך הבסיסי והאינסטינקטיבי ביותר שלנו הוא לרצות אותו
בחזרה.
כל יום עכשיו הוא מתנה. כל שבוע- נס.
בהתחלה פחדתי מהמוות, עכשיו אני יותר בגישה של: IT WAS MENT TO
BE.
מה שקורה, כנראה צריך לקרות., ויום אחד אני אמות אבל עד אז אני
רוצה להתענג על הזכרונות, אני רוצה לזכור... לזכור הכל...