"כנראה שאנחנו במצרים", אמר נדב כשהוא מביט על המפה במושב שליד
הנהג. היה לו מנהג כזה לומר את הדברים בקול שקט ומחושב שנתן
לדברים משנה תוקף והרגשה שהוא צודק גם כשהוא טעה. "אל תהיה
אידיוט" אמר דודי שנהג בג'יפ, דודי היה בסיירת צנחנים, והכיר
הכי טוב בעולם את השטח, ובין החברה נחשב למבין בענייני ג'יפים
וטיולים במדבר. "היינו שמים לב אם היינו עוברים את הגבול, רק
עברנו עכשיו את בורות לוץ ועוד מעט נגיע להר". "תראה" החזיר לו
נדב, "את הבורות המסריחים עברנו לפני יותר משעה, ואם אנחנו
עדיין נוסעים זה אומר שעברנו גם את ההר המזוין", נדב החל לאבד
את שלוות רוחו. אני בכלל ישבתי מאחור ולא היה אכפת לי אם עברנו
את ההר או לא עברנו את ההר, אם נכנסנו למצרים או לא, רק שייעשו
טובה ויעצרו כבר את הג'יפ ונקים את האוהל ונלך לישון, כל
הקפיצות האלה מאחורה כל היום כבר טרטרו אותי לגמרי.

נראה לי שאני בכלל לא אוהב את כל הקטע הזה של טיולי ג'יפים. מי
שנהנה מכל הקטע, זה אולי מי שנוהג ברכב, וכל השאר סתם סובלים
מאחור, נוסעים נוסעים נוסעים, עוצרים ליד איזה חירבה עלובה ואז
מיטל החברה של דודי הייתה יוצאת עם איזה מגדיר צמחים ומסבירה
לנו על "דרדפית השדה" או על איזה יבחוש בין שלולית מטופש
שבחיים לא תזהה אותו לבד, ואנחנו היינו עומדים ומהנהנים עם
הראש כאילו זה מעניין אותנו רק כדי לא להעליב אותה שהיא כזאת
משקיענית. אני כבר אמרתי להם שיותר אני לא מצטרף לטיולים האלה.
אבל הפעם, דווקא הפעם, דודי הצליח לשכנע אותי. תבוא יהיה כיף,
טיול בראש אחר, באיזי, בסטלבט, לא רצים לשום מקום, זולא. אני
שבדיוק חזרתי לפני שבועיים מתאילנד, אולי דווקא יתאים לי הקטע
הזה, קצת חיפשתי את עצמי, ולא היה לי שום דבר אחר יותר טוב
לעשות, אז נתתי לו לשכנע אותי. וחוצמיזה החברה שלו לא יכולה
לבוא, היא עושה מאסטר בפסיכולוגיה ויש לה בחינות אז לפחות היא
לא תשגע לנו את השכל.

עצר, דודי, את הרכב באחד העיקולים בצד הדרך, וסימן לג'יפ
"הצפוני" של אריק, שזו לו (לג'יפ) פעם ראשונה שהוא רואה שטח
ויורד מהכביש של בית - עבודה של אמא של אריק - סופר - ושוב בית
, להתקרב אליו. הסתכלתי החוצה מהחלון הקדמי וכל מה שהצלחתי
לראות באורות הפנסים היה רק דרך חולית שמסתיימת בעלטה גמורה.
כשאתה נוסע ברכב בעיר הפנסים מספיקים לך כדי להאיר את המרחק עד
האוטו הבא שאתה צריך לראות, אבל כאן במדבר, הם בקושי הצליחו
להאיר למרחק קטן מהרכב, לפתע אחזה אותי הרגשה קלסטרופובית כזו,
של איפה אנחנו ואיך נצא מכאן. ידעתי שלא הייתי צריך להצטרף.

נעצר הפאג'רו ליד הג'יפ של דודי, והחלון החשמלי ירד. חוץ
מאריק, שחטף לי את דליה, שרק בגללה באמת הסכמתי להצטרף לטיול,
בדיוק חשבתי שעכשיו אולי סוף סוף אחרי שחזרתי יהיה לי אומץ
להגיד לה מה שאני חושב, והטיול הזה נראה לי הזדמנות מצוינת
אולי לתפוס אתה איזו שיחה רומנטית בזמן שנחפש עצים למדורה,
שלפני שיצאנו זאת נראתה לי מחשבה הגיונית, וסיבה מצדקת להצטרף
לטיול, ועוד חשבתי שהיא תשב איתי מאחורה. אבל היא באה עם החבר
החדש הזה שלה אריק שהוא טייס בכלל, ועכשיו בטוח שאין לי שום
סיכוי, ואפילו דודי שהיא אחותו, מצרף אותו לחבורה. אז חוץ מהם,
ישבו בפאג'רו של אריק גם ניר שהיה חבר של אריק, ואתו איזו
תיירת הולנדית שהם פגשו אתמול בטיילת בתל אביב, והזמינו אותה
להצטרף וכמובן שלניר כבר היו תכניות עליה להלילה ולא נראה שהוא
מתכוון לחכות עד שנעצור, מה שלי לא הייתה ברירה, כי אני הייתי
תקוע עם דודי ונדב שדי נהנים מהקטע הזה של ללכת לאיבוד עם
הג'יפ באמצע הלילה. מין קטע גברי כזה שלא עובר לכמה אנשים עוד
מהצבא. אז ככזה זה בטיולי ג'יפים כל אחד מביא חבר שמביא חבר
שמביא אחות שמביאה חבר שמביא חבר שמביא הולנדית, וכולם יושבים
בלילה מסביב למדורה מאולתרת ואמורים לעשות שמח, ורק אני רציתי
כבר לעצור, להכניס משהו לפה, ללכת לישון, ושהסיוט הזה כבר
ייגמר.

"נראה לי שעברנו את חריף" אמר דודי לאריק מעבר לחלון ומעבר
לדליה שישבה ליד אריק. "אין סיכוי" ענה לו אריק, "זה הר גדול,
לא יכול להיות שפספסנו אותו, אפילו בלילה". נדב רק ציקצק
בשפתיו ובחן את המפה. "אתה יודע מה" המשיך אריק, "בוא נמשיך
עוד חמש דקות, אם לא נגיע, נסתובב ונמצא מקום להתארגן". ושוב
להיטלטל מאחורה, בשלב הזה כבר לא ממש איכפת לך איפה הם יחליטו
לעצור. לרוב בטיולים כאלו, מחפשים איזה מקום נחמד, ישר שאפשר
לישון בו ולארגן מדורה, מוגן מהרוח ואם אפשר אז גם שיהיה עם
נוף שאפשר לראות כשמתעוררים בבוקר, אבל אחרי כמה שעות של נסיעה
ללא עצירה, ועוד שעתיים של בירבור באמצע הלילה אני כבר הייתי
מוכן להתפשר על כל מקום שזה לא יהיה, אפילו על סלע, רק תנו לי
לצאת החוצה מהאוטו וללכת לישון, ובטח ובטח שאני לא מתכוון
להיות אחראי על האוכל.

כנראה שנרדמתי, כי בדיוק חשבתי על דליה, ועל איזה אידיוט אני
שלא דיברתי אתה קודם, ועכשיו זה כבר מאוחר מידי, והיא עם הטייס
הזה, ולי כבר אין סיכויי אתה. לא שהיה לי אי פעם. הדלת שנטרקה
העירה אותי, זה היה נדב שנכנס לרכב, "בוא, אנחנו מתארגנים
לשינה כאן, הג'יפ של אריק שקע ודודי מעדיף שנחלץ אותו באור
יום, אז נישן כאן ומחר בבוקר נימצא את הר חריף" הוא חזר לטון
השקט של הדיבור האחראי. לי כמובן שלא היה איכפת, העיקר ללכת
לישון. מצאתי לי איזה פינה לפרוס את השק"ש ליד הג'יפ, ככה
שהשמש לא תפריע לי למחרת על הבוקר. בצד השני שמעתי את דליה
ואריק מתארגנים, הוא לקח עט חפירה ויישר את השטח שיוכלו לישון
טוב יותר, זוג צעיר ומתלהב, סיננתי בין השיניים וקיללתי את
עצמי פעם נוספת שנכנעתי לדודי והצטרפתי לטיול הזה, זו לא הייתה
הפעם האחרונה שקיללתי את עצמי על כך, ולמה לא שאלתי ואותו קודם
עם דליה באה לבד, למה אני תמיד לוקח דברים כמובנים מאליהם ולא
שואל, הייתי יכול לחסוך לי כל כך הרבה. נדב ודודי הלכו לסרוק
קצת את השטח, וניר וההולנדית אפילו לא טרחו להוציא את עצמם
מהגי'פ, אבל כולנו יכולנו לשמוע את הקפיצים שלו חורקים תחת
התנודות שלהם.

דודי העיר אותי כבר עם קפה ישר לשק"ש, לפחות דבר טוב אחד אפשר
לומר על הצנחנים האלו, שהם מתעוררים מוקדם והם עושים קפה טוב.
אחרי שארגנו איזו ארוחת בוקר טובה כדי לפצות על אתמול שלא
אכלנו כלום, אפילו ההולנדית עזרה וחתכה סלט ביחד עם דליה, אריק
הכין ביצים קשות על הבנזיניה אם.אס.אר החדשה שלו והציע לי אחת,
אבל אני סירבתי בנימוס, הגם רצחת וגם ירשת. וניסיתי לארגן קצת
את השיער שלי ובדקתי שלא הופיעו לי שום חצ'קונים במשך הלילה
במראה הצדדית של הג'יפ של דודי, כדי להראות נורמלי אל מול
דליה, למרות שכולם נראו די מרוטים אחרי הלילה. דליה חייכה
והציעה לי עגבנייה, שלקחתי ברצון, היא הייתה בלי חזיה ונראתה
מדהים כרגיל למרות התנאים. אז אחרי ארוחת הבוקר הזו נדב, דודי
ואריק התווכחו מה כדאי לעשות קודם, דודי טען שעדיף קודם כל
לוודא איפה אנחנו נמצאים ורק אחר כך לחלץ את הג'יפ של אריק
ששקע בחול, ואילו אריק טען שקודם הם יחלצו את הג'יפ ורק אחר כך
יבררו איפה אנחנו נמצאים. לי זה בכלל לא היה איכפת והלכתי לשבת
בצל של הג'יפ כי בינתיים השמש עלתה והתחלנו להרגיש את החום של
המדבר. ישבתי לי לבד מתחת לג'יפ שהתחיל להתנדנד שוב. ניר
המניאק הזה בטח מתקתק את ההולנדית שוב, באמת תהיתי לאן הם
נעלמו אחרי שארוחת הבוקר הסתיימה. דודי ניצח בוויכוח, מהסיבה
שהם צריכים לדעת לאיזה כיוון למשוך את הג'יפ של אריק, קדימה או
אחורה, תלוי איפה נמצא הר חריף. רק נדב המשיך לבחון את המפות
אחרי שפרס אותן על המכסה מנוע ואמר, "בחיי נראה לי שאנחנו
במצריים" אבל אף אחד לא הקשיב לו.

דודי לקח את המשקפת, וכולנו (חוץ מניר וההולנדית) טיפסנו על
הגבעה כדי "לתצפת על השטח" כמו שדודי אומר. "תראה זה לא נראה
לך כמו ג'יפ צבאי" אמר נדב והצביע דרומה במורד הדרך. דודי קירב
את המשקפת לעיניו ואמר בשקט, "לא, זה לא ג'יפ, זה בי.טי.אר".
דודי ואריק הביטו אחד בשני, אני מה אכפת לי, רק חזרתי מתאילנד,
ועל הגבעה הייתה קצת רוח קרירה שפיזרה לדליה את השיער דבש שלה
וסדקה לה את השפתיים, היא שמה לב שאני מסתכל עליה וחייכה אלי
חיוך מקסים. "שיט אנחנו באמת במצריים" אמר דודי, "אמרתי לכם,
אבל אתם לא הקשבתם" אמר נדב. "אני חייב לבדוק אם יש קליטה" אמר
אריק, "אסור שייתפסו אותי פה או שהלך עלי, אני עדיין בצבא"
והוא רץ למטה. "חייבים לחזור מהר !" אמר דודי. וככה אחרי שכמעט
כולם כבר התחילו לרדת מצאתי את עצמי על הגבעה, באמצע הדיונות
של סיני לבד עם דליה, ופתאום ככה בתוך כל הבלגאן הזה, שכולם
רצים ובלחץ וממהרים רק אני ידעתי מה אני צריך לעשות, התקרבתי
אל דליה ותפסתי אותה ביד להסב את תשומת. היא הסתובבה אלי, ויש
לה עיני שקד חומות, מדהימות ועמוקות. הצמדתי אותה אלי, ונשקתי
לה על השפתיים נשיקה עדינה כזאת. "מה אתה עושה, טיפשון?" היא
שאלה, מופתעת אבל מחייכת ולא ניסתה להתרחק ממני. נישקתי אותה
שוב, הפעם היא החזירה לי נשיקה, היה לה את הטעם הטוב ביותר
בעולם, לעולם אני לא אשכח אותו, חם מתוק ונעים, הלשון שלה
ליטפה אותי, ואני הרגשתי איך אני הבן אדם המאושר ביותר בעולם,
הגוף הנשי שלה היה צמוד אלי והיא במודעות שלמה נישקה אותי,
אותי.

"יללה, רדו למטה", שמעתי את דודי צועק. "אנחנו חייבים לרדת"
היא אמרה נחלצת מזרועותיי, "וחוץ מזה, אני עם אריק", היא אמרה
והביטה בעיניי. היא הסתובבה והתחילה לרדת, אני עוד חיכיתי כמה
שניות נושם את הרוח החופשית, עדיין מאושר, ואז פתחתי גם בריצה
כלפי מטה, אין לי שום חשק להיתפס על ידי המצרים על הסגת גבול,
למרות שבכלל לא איכפת היה לי שאריק ייתפס, ומצדי שייענו אותו
בכלא, רק שישאיר לי את דליה חופשייה. קצת כעסתי על עצמי על
המחשבה הזו, בכל זאת הוא טייס, ובסך הכל בן אדם טוב. טייס
טייס, אבל דליה היא בשבילי, ואיך הוא מעז פתאום לבוא ולחטוף לי
אותה.

כשהגעתי למטה, דודי נדב ואריק כבר חיברו את הרצועת גרירה לוו
של הג'יפ של דודי ולקדימה של הרכב של אריק, והיו מוכנים למשוך.
ניר שבאופן מפתיע מצא את עצמו מועיל, עמד והסתכל עם המשקפת על
הדרך, ודיווח על ההתקדמות של הסיור המצרי ומתי הם צפויים להגיע
אלינו. בשלב הזה כבר התפללתי לאלוהים שנספיק לחלץ את הג'יפ של
אריק. ממש לא היה לי חשק ליפול לידיים של המצרים, עוד יגידו
שאנחנו מבריחים. בכלל לא ידעתי שאני מאמין באלוהים חשבתי שאני
אתאיסט, אבל כבר אמר פעם מישהו שבמטוס שעומד להתרסק אין
אתאיסטים, וגם בין חבורת מטיילים שהלכה לאיבוד במצריים. איך
שדודי משך את הג'יפ של אריק החוצה, ראינו את הבי.טי.אר המצרי
מעבר לסיבוב של הדרך, כולנו זינקנו לתוך הג'יפים ודודי פתח
בדהירה מדהימה. אולי עוד דבר טוב אחד אפשר לומר על צנחנים
האלו, הם באמת יודעים את העבודה, סמכתי על דודי שיביא אותנו
חזרה לארץ. הבטתי החוצה, ראיתי את ענני האבק שהשארנו מאחורינו
וכיסו את הג'יפ של אריק והסתירו את הסיור המצרי שצמצם מרחק
במהירות. בזמן שאנחנו דוהרים לעבר הגבול, נזכרתי ששכחנו לאסוף
את הכלים מארוחת הבוקר והלדרמן שלי נשאר שם אחרי שנדב השתמש בו
כדי לפתוח את קופסת התירס המגעיל הזה שתמיד לוקחים לטיולים וזה
בכלל לא טעים אבל אף טיול לא מושלם בלי תירס מקופסה. לא נורא,
כפרה על הלדרמן, רק שנגיע בשלום.

דודי התותח הצליח להעביר אותנו בין אבני הגבול, ואריק הספיק
לעבור מיד בשנייה האחרונה, עוד ראינו את הבי.טי.אר. המצרי נעצר
בחריקת בלמים. עצרנו ממול הגבול לא מאמינים, נושמים לרווחה,
נדב פרץ בצחוק, קצת היסטרי, אבל משחרר, "אמרתי לכם שאנחנו
במצרים". ההולנדית הבלונדינית של ניר, שכנראה לא ממש הבינה
איפה היא נמצאת וחשבה שאולי זה כמו בהולנד פה, רכנה מעבר לחלון
של הג'יפ וחשפה את השדיים שלה לעבר החיילים המצרים. בשלב הזה
כבר כולנו פרצנו בצחוק משחרר. וזה רק דרבן את ההולנדית עוד
יותר. אני חשבתי על השדיים של דליה.

זה באמת היה טיול מסוג אחר. אני אמנם איבדתי לדרמן, אבל זכיתי
בנשיקה מדליה, וזה היה שווה את זה, הרבה חלומות ומחשבות עוד
ירוצו על זה. גם המצרים נהנו מהופעת סטרפטיז מפתיעה, ושום דבר
רציני לא קרה, במזל. דליה באמת נפרדה בסוף מאריק, ואנחנו היינו
חברים במשך כמה זמן, אבל היא עזבה גם אותי, נראה לי שיהיה לה
קשה בסופו של דבר למצוא גבר שמעולם לא ישעמם אותה. עכשיו היא
מטיילת במזרח ומחפשת את עצמה, ואני לומד לפסיכומטרי, אולי כאן
מצאתי את עצמי. דודי ונדב עובדים במובינג בארצות הברית, אין לי
מושג מה קורה עם אריק, אבל מה שמפתיע זה ששמעתי שניר וההולנדית
התחתנו בנישואים אזרחיים בקפריסין. לך תדע.



ב - 30.11.2002 זכה הסיפור בתחרות כתוב, במועצה אזורית בקעת
הירדן.
חבר השופטים שכלל את יקיר בן משה, אמר על הסיפור:
איכותו הספרותית נמדדת במיזוג הנפלא שבין היחיד לבין הכלל,
הגיבור יוצא למסע שבעקבותיו מגלה את עצמו ואת יחסו לזולת. כתוב
באופן קולח דינאמי ועשיר בדקויות חברתיות ואנושיות כאחד.