ובימים של התחדשות ולמידה אני מוצא את עצמי מבולבל יותר אך גם
חזק יותר. האם זה יסתיים מתישהו? כל השינויים והתנודות בדברים
שמהווים בעבורי את הדבר החשוב מכל - החיים עצמם - הופכים את זה
לעצוב יותר ויותר. האף אין זאת? בכל שיחה משהו נחשף, בכל
אמירה דבר אחר נשרף. אולי באמת אין כל סיכוי. ובכל זאת - במה
בכלל טמונה התשובה? לעיתים אני מנסה להסתכל עלי בעיני היקום
ומבין עד כמה אני מגוחך. ממש כמו רוב רובה המכריע של האנושות.
אני נוטה להאמין שאנו נוטים להתעסק עם דברים שגדולים עלינו
בכמה
וכמה מידות. האם ניתן בכלל לאמוד את החשיבות? אנחנו מנסים
להעניק משמעויות והסברים לדברים אשר יכולנו רק לחלום להבין
במלואם.
בנודע ללימודי פסיכולוגיה:
ההישגים מרשימים והאמת בלתי נמנעת. התיאוריות ברובן מדהימות
ומעוררות מחשבה אשר למוח האנושי קשה לעיתים להתמודד עמה בפעם
הראשונה, וההשלכות חסרות תקדים מכל זווית ראייה אפשרית. עם
זאת, מה לי ולכל זאת ולאן זה עלול להוביל אותי? האם קיימת
התשובה המוחלטת במישור מחקרי זה? הרי ההתקדמות בתחום רק הופכת
את התיאוריות הרבות והמסתעפות למסועפות ולמסובכות יותר דווקא
בשל הפשטות המתבקשת מתוכן. תחילתו של ז'אנר מדובר זה החל לפני
שנים ארוכות ומדהים לאן זה הולך ומתפתח. מאחורי כל אמירה מסתתר
מסר, מאחורי כל תנועה קיימת משמעות דו-ערכית ומאחורי כל משפט
מסתתרים אין - סוף מסרים המעידים על אופיו של האדם ומספרים
ברמיזה את החוויות שעבר. האם בסופו של דבר אנחנו כל פשוטים
ומתוכנתים כפי שהפסיכולוגיה מתיימרת לחשוף אותנו לבסוף? הרי
שזו התשובה הסופית: מטרתם של כל אותם מחקרים ותיאוריות היא
להבין את הנקודה הראשונית וההתחלתית של כל דבר אשר מוכרח להיות
לו הסבר. ובכן, אני משוכנע שלכל דבר יש הסבר
- סיבה ותוצאה. לא צריך ללמוד פסיכולוגיה כדי לדעת זאת.
באיזשהו מקום התחום הזה מתקבל בעיני כיומרני אפילו יותר ממני:
היכולת ( הרשמית ) להיות התשובה לתחלואי נפשם של הזולת. זו לא
הייתה אמורה להיות הקדמה ובטח שלא פתיח. אבל במקרה נזכרתי
במקרה
אמיתי לחלוטין שבדרך זו או אחרת כל אחד מאתנו חווה.
"אני לא חושב שיש לי את הכוח להמשיך עוד,דוקטור." על כורסת
העור הכחולה ישב עודד ובהה בתקרה הלבנה. אותה תיקרה שבמשך
הזמן למד להכיר בה כל סדק חדש, וכל קילוף קטנטן שעין בלתי
מזוינת לא תוכל להבחין בו כלל. הוא לקח שאיפה נוספת מהסיגריה.
"אני גם מעשן כמו קטר שאבדו קרונותיו בדרך, ורע לי עם כל
שאיפת ניקוטין נוספת שבה אני מזהם את הראות יותר." דוקטור
וינגר רשם הערות ביומן הקטן והעיר בקול יבש: "כשאתה אומר שאין
לך כוח - תחשוב רגע לפני שאתה משיב - האם הכוונה היא להמשך
הטיפול, או כוח באופן כללי לגבי המשך החיים?" עודד נאנח ועצם
את עיניו. "אני משער שהתכוונתי לשניהם. הרי בשני המישורים אין
התקדמות כלשהי, ומאחר שנושא הטיפול מתקשר באופן ישיר לחיי
העלובים שמאלצים אותי לקבל טיפול, בלתי נמנעת הידיעה שנשבר לי
משניהם כמעט באופן סופי." עודד הצית סיגריה נוספת והדוקטור
המשיך במסלול השאלות הברורות מאליהן. "ומדוע הגעת למסקנה או
לתחושה שזה כמעט סופי?" באותו הרגע עודד התרומם וקם על רגליו.
הוא קרב אל הדוקטור ולא ידע מה יהיה נכון יותר לומר. "משום שאם
זה היה סופי לא הייתי פה עכשיו. נמאס לי!" באותה נימה כועסת
הוא הכה באגרופו על השולחן. "כבר שלוש שנים אני נמצא אצלך
בטיפול, ושום דבר לא משתנה - נהפוך הוא - לפעמים נראה לי שאני
חוזר אחורנית ומתחיל שוב מהתחלה." וינגר נותר לשבת ובחר לא
להגיב על ההתפרצות הקטנה, ואילו עודד חשב כי בעוד רגע יתפוצץ
לגמרי. "כל הזמן שואל שאלות ורושם רשימות!" הוא הושיט את ידו
בניסיון לקחת את הפנקס. "מה אתה רושם שם כל הזמן? מה נוסחת
הקסם שלך פרופסור וינגר, תגלה לי שכך אני אדע שיש תמורה לכספי
ומעבר לכך - שיש סיכוי כלשהו!" וינגר גונן על הפנקס בשתי ידיו
ואיבד את סבלנותו: "עודד! תיקח את עצמך בידיים אישי היקר, כי
אתה מאבד את שיווי משקלך ושוב נאלץ להתחיל הכל מבראשית. דווקא
אני מבחין בהתקדמות מהירה לכיוון החיובי ופשוט תאלץ להתאזר
בסבלנות." עודד עקב אחר דבריו וגיחך. "רק חבל שאני לא מבחין
בהתקדמות. ותאמר לי אתה סוף סוף - מה חשוב יותר - שאתה מבחין
בהתקדמות או שאני מרגיש אותה בכל דבר שאני עושה?" הוא הביט על
הדוקטור שנותר בשתיקתו והבין שהצדק אתו ועכשיו נחשפה בפניו
דילמה נוספת - להמשיך או לא להמשיך בטיפול? וינגר עיוות את
שפתיו ותחב אצבע לתוך נחירו השמאלי. עודד הביט בו בהלם, היה זה
כאילו הדוקטור יושב עם עצמו ומחטט באף כדי להוציא פסולת
מיותרת, ואילו עודד כלל לא נחשב! "אולי תנסה את הכדורים
שהמלצתי לך עליהם? רק בעזרתם תוכל להרגיש טוב יותר. הרי ידוע
שבהעדר טיפול תרופתי במקביל לשיחות טיפוליות, שלבי השיפור
איטיים יותר." הוא שלף את אצבעו והביט בשלל שמצא.
או אז עודד חשב שאו-טו-טו יתפרץ ללא שליטה וזה עלול יהיה להיות
רע.
"מה כדורים?" נזדעק, "לנוון את הנפש והמחשבה בעזרת כימיקלים?!
אתה יודע מה!?" הוא הכה שוב על השולחן עד שאגרופו כאב. "אני
חושב שדווקא השיחות אתך הופכות את מצבי לגרוע יותר. אף פעם לא
יעצת לי באמת!" הוא נפל על ברכיו והחל לבכות."אתה רק שואל
ורושם בפנקס המזוין שלך דברים לא ברורים..." ואז הוא עצר את
הבכי וקרב אל הדוקטור. "ומה אתה באמת רושם שם - חיקוי
פרוידיאני עלוב? שמצבי ללא תקנה, שאני במצב קטטוני? תאמר לי!"
וינגר הוסיף לשתוק והביט בו מבלי להניד עפעף. "אתה לא מבין
אותי ולא יכול לעזור לי!" הדוקטור חייך ושילב את ידיו.
"אתה לא מבין שאין באפשרותנו להבין? תתעורר מכל האשליות
שאתה חי בהן!" ואז הוא קימט את מצחו ונעמד על רגליו.
"התפקיד שלנו הוא לדעת כיצד להביט על מצב נתון מסוים
באופן הפסיכולוגי הנלמד בכל פקולטה, ולהגיב באופן הטוב
ביותר, ( הטוב ביותר לאחר שמומחים ואנשים דגולים למדו
עליו ימים ארוכים ), לאותו מצב." עודד לא כל כך הבין.
הדוקטור פסע לעבר חלון משרדו והגיף את הוילון. "תקשיב
ידידי. אנחנו למדנו מקרים ספציפיים. לא סתם הגיעו
למסקנות ולשיטות הטיפול שאליהן הגיעו. מקרה של רצח
המוני לדוגמא, נחקר ונלמד בכל פן אפשרי ולבסוף מגיעים
למסקנה מדוע הרוצח עשה זאת. את הידע הזה והסיבות
רושמים בספרי לימוד וכך אנחנו, הפסיכיאטרים, יודעים כיצד
להתמודד עם מקרים מסוימים."
עודד כבר היה בדרכו להסתער על וינגר המעצבן ואז
הדוקטור המשיך: "אבל האמת היא שאנחנו יומרניים
ומתנשאים..." ובאומרו זאת עטף את פניו בשתי כפות ידיו
והחל לבכות. "החלטתי לפרוש. בגללך אני בז למה שאני
עושה... אני כישלון שמתעשר על חשבון סבלם של אחרים."
הוא הביט בו ולא האמין שזה באמת קורה. "מי המטופל פה
לכל הרוחות!" שאל את עצמו ושמע את קולו של המטפל.
"אין אפשרות שבאמת נדע מה עובר עליכם. אנחנו משתמשים
בספקולציות הגיוניות ומשליכים את התיאוריה עליכם כאילו
הייתם שפן ניסיונות. מעטים האנשים שבאמת ניחנו בהבנה
מיוחדת שבעזרתה בלבד - ולא בגלל שיטת הטיפול - יש
ביכולתם לעזור באמת. אני מתבייש בעצמי!" ואז וינגר פתח
את החלון וקפץ החוצה. הכל קרה מהר מידי ולא הגיוני.
בהתחלה עודד חשב שיש שם מרפסת ושסתם הפסיכיאטר עובר
נקודת שבירה מקומית וכחלק מהטירוף בא לו לקפוץ החוצה
ולשאוף אוויר או משהו כזה, אבל כשקרב אל החלון והציץ,
ראה שהם בעצם נמצאים באחת מהקומות הגבוהות יותר של
הבניין. "מעניין..." חשב לעצמו בדרכו החוצה מהמשרד, "אני
מטופל אצלו כבר שלוש שנים ואף פעם לא הייתי מודע
לעובדה שאנחנו נמצאים בקומה חמש עשרה." וכך איבד עודד
מטפל נוסף בדרכו אל ריפוי נפשו הפצועה. הוא טרק אחריו
את הדלת בהחלטה, ( נוספת ), שאין כל טעם בטיפול, מהסיבה
הפשוטה ששום טיפול מעולם לא הוכיח את עצמו והלך לשבת
בבית קפה. האוויר בחוץ היה לח ומעצבן במיוחד. הוא עשה
את דרכו ברגל והרגיש איך באופן הדרגתי הבגדים נדבקים
לגופו ויוצרים מעין ואקום מעצבן שמקשה על עורו לנשום
כראוי. הוא ערך חשבון פשוט, והחליט שנותרה לו הליכה בת
עשרים דקות לפחות עד שיגיע יעדו וכך, כדי שהדרך תחלוף
במהרה שקע במחשבות ודרכן נזכר כיצד בפעם הראשונה הבין
שקיימת אצלו בעיה בכל הקשור ליחסים בין- אישיים עם
בנות המין היפה. אומרים )ובצדק( שאם מודעים לבעיה, קל
יותר לפתור אותה וכשמתעלמים ממנה היא לעולם לא נעלמת,
אלא מסתתרת היטב ובבוא היום תפרוץ החוצה כמו הר געש
מופנם וממורמר. אצל עודד המצב היה חמור בהרבה יותר -
הוא ידע שקיימת בעיה, ברם, הוא אף פעם לא הצליח לפתור
אותה וכך נותר ערירי ומתוסכל. וככל שהשנים חלפו באופן
המהיר ביותר עליו אפשר לחשוב, כך הוא הפך מתוסכל וכועס
יותר. הוא עבר על פניהם של שמונה פסיכיאטרים חסרי
אונים שלא הצליחו אפילו לנסות ולגרום לו להאמין
שהשינוי לא מסתכם בפנטזיה לא מציאותית. הוא ערך עם
עצמו ניסיונות מטורפים וחסרי הגיון, כדי לבדוק האם
באמת המצב כה עגום וטוטאלי, ודבר לא הצליח לגרום
לשינוי. עד שבאותם צוהריים הבין את שורש הבעיה: "אני
פשוט מכוער!" והוא לא היה סתם מכוער בעל תכונות אופי
חביבות שבעזרתן יכל איכשהו להתמודד עם הכיעור - הו לא!
עודד היה הדבר המכוער ביותר שניתן לדמיין כשחושבים על
משפט כמו: "כמה מכוער בן - אדם יכול באמת להיות?" אנשים
ברחוב היו מביטים עליו ומתקשים להסתיר את התדהמה
והגועל. ילדים קטנים היו פורצים בבכי קורע לב כשהיו
נתקלים בו כך לפתע חולף על פניהם. מספר לגמרי לא מבוטל
של פעמים השליכו לעברו אורחי אורח מטבעות, משום
שחשבוהו לעלוב מסכן ומקבץ נדבות. ולמרות כל אלה, הוא
נזדקק לעשרים ותשע שנים בכדי להבין כמה הוא מכוער!
הוא כעס על עצמו מהסיבה שלכל דבר יש פתרון, ואם היה
עולה על כך קודם לכן, הבעיה הייתה נפתרת ואז הגיע
למסקנה נוספת והחלטית: "אימא שלי אשמה!" עודד נזכר
בימים הנוראים שהיה חוזר מבית הספר, בוכה וגלמוד לאחר
שקבוצת ילדים לגמרי לא מבוטלת התעללה בו ופגעה בו
נואשות בשל מראהו הבלתי סבל, ואימא הייתה מעודדת ואומרת,
( עם הרבה כמויות של חום ואהבה ), "אתה הילד הכי יפה
בעולם." ואז עודד ניסה לחשוב מדוע אמרה לו את זה
ואיך לכל הרוחות הוא האמין לה!? מה? לא, הייתה מראה
בבית וכולם טועים מלבדה? והתשובה הייתה מוחלטת - הוא
פשוט מחריד! אפילו הנחמה האולטימטיבית שגרסה בקולי
קולות: "תמיד קיימת מישהי שכן תאהב אותך למרות הכל."
התנפצה לו ישר בפרצוף והביאה אותו להבנה שכנראה תמיד
יישאר בדד וחסר יחסי מין מספקים. הוא הגיע לבית הקפה
נוטף ודביק ומשך מבטים מכל עבר. עודד לא היה בטוח
לגמרי, אבל נדמה היה לו כי הבחין בזוית העין במישהי
שהקיאה לאחר שהבחינה בו. "זה לא יכול להיות!" הכו
פטישים ברקותיו. "הרי הכיעור הינו דבר החלטי ונטול
גינונים - מה לגבי היותי מכוער ומסריח?!" ואז הבין שהוא
אבוד לגמרי.בניסיון להבין מדוע הוא מעולל זאת לעצמו
נתקל בחומת סין שחצצה בינו לבין האושר. "עשקנים חסרי
ידע! אוכלי אדם נבזים!" נזכר במצבת המטפלים שהתיימרה
לרפא אותו במשך השנים והחליט להזמין קפה הפוך וכוס
מים קרים. הרגשתו הייתה מזופתת אבל הוא החליט בכל זאת
שלא יעשה לעצמו הנחות ולא יטעין
מצבר מחודש של רגשי נחיתות. "די לי עם נחמות מזדמנות
שהועלו מלכתחילה רק בכדי ללטף את הנפש והלב הפצועים,
אני אקום ואפעל כדי לעשות מעודד פיצינבוימר אדם טוב
וחזק יותר, גם אם אדע שלעולם אשאר לבדי." הוא הצית
סיגריה ובדיוק המלצרית קרבה אל השולחן, כדי לשאול אם
הוא מעוניין להזמין דבר נוסף. "אם הייתי רוצה להזמין
את היית יודעת, נכון?" המלצרית הנבוכה חייכה בנימוס
ואמרה שהיא רק מבצעת את התפקיד שלה, אך עודד התעקש:
"תחשבי על זה, נושאת מגש עלובה, לקוח שאינו שבע - רצון
מחפש את המלצרית בעיניים או מנסה לקרוא לה בכל מיני
דרכים. ולעומת זאת, לקוח שמבחינתו קיבל את מבוקשו, מתעמק
בדברים שמעניינים אותו ולא רוצה שיפריעו לו, ואת כרגע
בהחלט מטרידה אותי." המלצרית הנבוכה ביקשה לפנות משם
ולהמשיך בעבודתה תוך כדי חיוך התנצלות: "לא הייתה לי כל
כוונה..." אבל עודד החליט לפרוק עליה את כעסו על
העולם ובחר להמשיך. "אין כל צורך בהתנצלות כי ברור
מאליו שאת תמשיכי באותה המתכונת גם עם הלקוח הבא
שתיגשי אליו. זה פשוט לא יעזור." המלצרית כבר לא יכלה
לחייך עוד וכך, בעודה אוחזת במגש עמוס הכלים רכנה
אליו ולחשה: "אדוני הנכבד - לך ותשיג לעצמך טיפול
באופן דחוף." הוא רצה לומר משהו, אך היא לא פסקה:
"ותעשה לעצמך טובה גדולה, אל תחסוך בכסף ותלך על הטוב
ביותר כי אין אפשרות אחרת שתוכל לעזור לעצמך." היא
סיימה את המשפט ופנתה לעבודתה.
עודד נותר לשבת נטול יכולת חשיבה והרגיש שהוא איננו
עוד. באופן חד - פעמי הייתה באפשרותו היכולת לצאת מתוך
עצמו ולהביט על בית הקפה ועל כולם מהצד - והפלא ופלא!
הוא לא היה שם. האמת היא שבמבט מעמיק וחיפוש
אינטנסיבי הוא הצליח לראות איזה גרגר לא חשוב יושב
על כיסא מיניאטורי ליד אחד השולחנות, אבל הוא היה
לגמרי חסר משמעות ועלוב עד כדי דמעות. כוס הקפה שלו
נותרה כמעט מלאה והזיעה טרם יבשה לגמרי מחולצתו והוא
הרגיש מכוער מתמיד. עם אותה תחושת גועל שלף מארנקו שטר
כסף, הניח אותו מתחת לכוס הקפה ועזב את המקום. בחשבון
פשוט הוא הבין שאם יחליט ללכת ברגל לבטח יגיע לביתו
בעוד מחצית השעה, וגם ככה הרגיש מסריח ועלוב ואם ייקח
מונית בעוד שלוש דקות כבר יהיה במקלחת, מנקה מעליו את
כל הלכלוך ועולה למנוחת הצוהריים שלו. הוא מצא את
עצמו חושב ונובר בנושא ובטרם יכל לחזור אל מה שקרא
בבית הקפה ועל המשמעות שבדרך הישירה ביותר מתקשרת
למחלתו, כבר הגיע הביתה רטוב באופן כזה, שנוצר קושי של
ממש להוציא את המפתח מכיס מכנסיו. לאחר שנכנס והשליך
מעליו את הטינופת, שטף את גופו היטב, הביט במראה
הבלתי מתפשרת וניסה לחשוב איזה דבר יוכל לעשות שיהווה
את הפתרון הסופי לבעיותיו. הוא בחן את דמותו, פער את
לועו כדי לבחון את מערכת השיניים שהטבע העניק לו,
ולהבין מה לקוי גם בה. פקח את עיניו כדי לערוך
השוואות בצבע ובצורה, וכך עבר חלק חלק והחליט שאם
לוקחים כל איבר בגופו ומתייחסים אליו כאל חלק בלתי
תלוי בגוף שנקרא עודד, הוא דווקא סביר. אבל אם מחברים
את הכל יחדיו... איכשהו התוצר הסופי היה גרוטסקי
ובלתי נסבל.
מעט על חייו של עודד פיצנבוימר;
הוא נולד לזוג הורים ממוצע ולא מאושר. לאימא רבקה
ולאבא מנשה פיצנבוימר. הוריו מעולם לא היו חברים טובים
וחיו את חייהם, כדי שברקורד של הכרטיס האישי שלהם
ירשם: "הצליחו לחיות כך וכך שנים." הוא היה בן זקונים -
אימו רבקה ילדה אותו כשמלאו לה ארבעים ואחת שנים, וגם
זאת ללא תכנון מקדים. הם פשוט לא רצו ולא אהבו ילדים
בכלל. אביו היה רואה חשבון מרובע שמעולם לא קיבל יחס
חם ואוהב מהוריו ואחיו, ורבקה בכלל הייתה יתומה. לאחר
שנולד אימו גרסה כי הוא הדבר הטוב ביותר שקרה לה
בחייה הזנוחים, והחליטה לקרוא לו עודד, שכך יכניס שמחה
ועידוד לחייה. היא לא ידעה שיגדל להיות הדבר המכוער
ביותר עלי אדמות. ההיתקלות הראשונה שזכורה לו עם אביו
הייתה בגיל שלוש וחצי כשרבקה ביקשה שייקח אותו לבילוי
בגן המשחקים, ואביו לקח אותה הצידה ואמר: "אני לא
חושב שזה דבר חכם לעשות. שאר הילדים יצחקו ממנו ואני
אעמוד חסר אונים. את הלא מבינה שאני לא יכול לשקר
אותו ולהגיד שהוא ילד יפה למרות הכל." עודד זוכר את
תשובת אימו: "הוא הילד הכי יפה בעולם בשבילי ולא חשוב
מה יגידו." וכך היא התפנתה מעיסוקיה ולקחה אותו בעצמה
לגן
המשחקים וזו למעשה הייתה הפעם האחרונה שעשתה זאת.
מאירועי היום בגן המשחקים;
עודד הגיע בליווי אימו ורצה לעלות על הנדנדות. הוא
חיכה לתורו כי בדיוק התנדנדו שני ילדים שלא הכיר. (
הוא מעולם לא הכיר ילדים בני גילו.) הם הבחינו בו
עומד ומחכה ואז אימא של אחד מהם ראתה את עודד ומיד
ניגשה והורידה את בנה היקר מהנדנדה באומרה: "הוא ילד
מסכן וצריך להתחשב בו." רבקה ניגשה אליה בכעס וסטרה על
לחיה בחוזקה. "כלבה עלובה! את לא תרחמי על הילד שלי."
לאישה קראו שושנה, ולימים היא תהפוך לחברתה הטובה
ביותר של רבקה. באותו רגע שושנה הביטה על עודד: "אם
הטבע לא ריחם עליו מי אני שבכלל אומר משהו? שיהיה לך
בהצלחה." וכך היא לקחה את בנה, ( שלימים יגדל להיות
פושע מסוכן וייהרג בזמן מרדף עם המשטרה ). ופינתה את
האזור. רבקה הביטה סביבה וראתה כי עודד נותר המום
מהמחזה וללא תגובה. כבר באותו היום היא ניגשה אל
הבנק, והחליטה לפתוח קרן שלימים תשמש את עודד למימון
טיפוליו הבלתי פוסקים.
כשהגיע לכיתה א' נדהם לגלות ששושנה היא מורתו, ואילו
המורה לא הצליחה להאמין שעברו שנתיים וחצי, ועם כל יום
נוסף הילד הלך והפך למכוער יותר. מאותו הרגע היא
העניקה למעוות יחס מיוחד ואיכשהו, ( עם המון שכנועים
ועבודה קשה ), הצליחה להביא את כל הילדים למצב שילמדו
לחבב את התופעה. אימו של עודד ראתה כי בנה פורח
ומאושר ולא ידעה עוד עצב. כשחשבה על דרך הולמת שבה
תוכל להודות למורה שושנה, הגיעה למסקנה ששום דבר לא
יוכל להשתוות למעשה האנושי והאצילי שעשתה ולכן לא
הביאה או אמרה דבר. שושנה בחרה שלא להיעלב מחוסר
הפרגון של האם האגוצנטרית, עד שלבסוף שתיהן מצאו את
עצמן ישובות בבית קפה זול במיוחד ושותות קפה חסר טעם.
ומאותו היום כבר הכל היסטוריה ולמעשה הן לא נפרדו עד
ליום שבו שושנה נדרסה בידי נהג משאית שחטף שפעת
והתעטש, בדיוק כשהמורה חצתה את הכביש. כשהגיע עודד
לחטיבת הביניים מזלו התהפך ושושנה כבר לא יכלה לעזור,
וכך הוא מצא את עצמו מושפל ומבוזה עד כאב ודמעות.
במהרה הוא הפך לבדיחה של התיכון כולו והעורך של עיתון
הנוער אפילו הוציא קומיקס מוטרף על שמו. היו שטענו,
( ובצדק ), שבמציאות עודד מכוער בהרבה יותר, וכי אין כל
אפשרות להגיע לרמת
הכיעור האמיתית שלו בעזרת ציור. הוא לא סיים את השנה
ונשר מהלימודים. אביו שלח אותו לעבוד בבניה באזור הצפון
עם כל בני המיעוטים בטענה, ( צודקת ), שרק שם אולי יוכל
לקבל יחס הוגן. עודד עבד בבניה במשך ארבע שנים עד
שיום אחד טיפס על פיגומים ונפל. הוא היה מאושפז
חודשיים עם שברים בכל הגוף והרופא חזר וטען שעדיף
להרדים את המסכן כי הכיעור מהווה בעיה, ולא הנזק שנגרם
מהנפילה. ושוב אימו של האומלל לא ויתרה לאימא טבע
ועודד נשאר בחיים. כשהשתחרר מבית החולים הדבר הראשון
שעשה, ( בהמלצת הרופא המטפל ), היה לגשת ולהתחיל בסדרת
טיפולים פסיכיאטריים, כדי שידע מהי סיבת קיומו, בעצם.
המטפל הראשון סרב לטפל בו, בטענה שאינו מקצועי די
הצורך כדי להבין ולפתור מצב כל כך מורכב, אך אימו של
עודד לא ויתרה גם הפעם ואיימה שתיגש ותגיש נגדו
תלונה חמורה באגודת הפסיכיאטריים שאליה השתייך, ובה
למעשה נשבע לטפל בכל אדם הזקוק לטיפול. בסופו של
עניין הפרופסור, (ששמו היה מנשה גולדמן ), העדיף להתפטר
ולהחליף תפקיד, מאשר להתמודד עם כמות הכיעור שחברה לה
ויצרה אדם בשם עודד פיצנבויימר. הם ניגשו אל המטפל
הבא שפסק החלטית שיש בכוחו לרפא את הבעיה. אימו של
הכיעור חשבה בליבה שאכן יש לאיש אומץ לב וחוש הומור
מפותח, כך שכל מה שנותר היה לעצום עיניים ולהתפלל.
דוקטור פרוכמן הושיב את עודד על כיסא נדנדה וביקש
שיספר לו את החלום המפחיד ביותר שהיה לו אי - פעם.
עודד ניסה לחשוב ולהיזכר, אך לא הגיע לכלל החלטה
ולמעשה, הוסיף, שלפי מיטב זכרונו לא היה לו חלום כזה.
באותו הרגע חשב פרוכמן שהאיש לא רק מכוער אלא ריקני
ושדוד עד דמעות, אך החליט שלא יוותר לעצמו. הוא הציע
לבצע בפציינט ניסיון בפסיכואנליזה מתקדמת שבו הוא מרדים
אותו ומחזיר את זכרונו אחורנית אל מוקד הבעיה, וכל זאת
בעזרת משחקי מילים שאת נוסחתם הוא בעצמו בנה והרכיב.
עודד הסכים ובתנאי שזה יעזור לו במציאת הפתרון הסופי.
וכך, במושבו על כיסא הנדנדה התחיל בניסוי:
"שפן קטן ורב אומן רכב על חד - אופן." עודד ניסה
להבין את המשמעות אך לא אמר דבר. "הצב נדב את ביתו
עזב וחיפש את עצמו לשווא." הוא עדיין לא הבין את
הקשר אך עיניו הלכו ונעשו כבדות עם כל משפט נוסף.
פרוכמן המרוצה צפה בכיעור בזמן הירדמותו, והיה שבע -
רצון. לאחר שנרדם כתוצאה מההיפנוזה, ועקב כך הדוקטור
ערך את ניסוייו באיתור הבעיה, לרגע עלתה בראשו האפשרות
שיש בכוחו להשאירו באותו המצב לצמיתות וכך יוכל לחסוך
לעולם הרבה כאב. הוא הביט בפיצנבוימר לאחר שליקט את
האינפורמציה שלה היה זקוק, וחיפש סימנים מנחים או
משביעי רצון שאיכשהו יוכלו לגרום לו להאמין שאכן הכיעור
אמיתי ויושב מולו במשרד. "איך יכולת להיות אכזר כל
כך?!" הפנה את ראשו כלפי התקרה בכדי להמחיש לאלוהים
שהוא מתכוון אליו. לאחר זמן מה החליט הרופא שהגזים
וכעת עליו להעיר את עודד בטרם יהיה מאוחר מידי. לאחר
שפקח את עיניו והבין שהיה תחת השפעת ההיפנוזה, חייך את
החיוך המחריד ביותר שפרוכמן ראה מעודו ושאל: "הצלחת
לגלות מה הבעיה?" לרגע אחד הדוקטור רצה לומר את דעתו
והבחנתו המקצועית בקול רם, שהסתכמו בעובדה שאותה יגלה
עודד פיצנבוימר בתחילת הסיפור, לאחר שוינגר קפץ מהחלון,
אך לאחר שנזכר באימו של עודד שאמרה נחרצות: "אני רוצה
את הבן שלי מאושר בכל מחיר ואוי למי שיעמוד בדרכי."
נבהל פן תבוא המטורפת ותנקום בו, ולכן רק אמר: "אין
ספק שקיימת התקדמות אך מוקדם בכדי לקבוע את שורש
הבעיה. אנחנו נחזור על הטיפול מספר פעמים נוסף ואני
מבטיח שהכל יסתדר." עודד יצא נרגש ונסער מהפגישה עם
המומחה החדש ורץ לספר לאימו, שכמובן לא האמינה אך בחרה
שלא לערער את בטחונו של היצור. תחת זאת היא עקבה
אחרי בנה כשהיה בדרכו אל פרוכמן, ולאחר שנכנס למשרד
הצמידה, כוס לדלת והקשיבה. הגאון בחר במשפטים דוגמת:
"יוכבד על סוס הייתה רוכבת. ביום בהיר היא חלמה על
אביר, נפלה מהסוס ומאז היא רק שוכבת." אימו של עודד
חייכה מעבר לדלת ופרוכמן המשיך: "הנער יששכר היה
מכוער. בגלל בהלה הוא היה נמהר - על פניו הוא נפל,
ואת רגלו הוא שבר והיום הוא דומה לעכבר." כששמעה את
המשפט האחרון חשבה כי בעוד רגע תתפוצץ מכעס! וכך, בלי
הרבה מחשבה, פתחה את הדלת אחוזת שנאה ונקם וירתה לעבר
הפסיכיאטר ההמום: "תתבייש! חתיכת חסר רגש עלוב ומתנשא!"
פרוכמן היה בדרכו להתגונן, אך האם לקחה את האגרטל
הכחול שהיה על השולחן וניפצה אותו על ראשו. "תמות
חלאה!" וכך היא גררה את עודד הלא מבין אל מחוץ
לקליניקה בהבטחה שתמצא רופא טוב יותר, ואילו פרוכמן
היה כל כך מרוצה שהצליח להיפטר מהצרה, שהחליט לוותר
ולא להגיש אפילו תלונה נגד האם החולנית. מנקודה זו
ואילך, הדרך אל האושר הייתה רצופה מטפלים שלא ידעו
איך לאכול את התופעה, ואימא החלטית וחסרת כל הגיון
שרק הוסיפה לטעון שבנה הוא - הוא מלך העולם הבלתי
מעורער. לאורך הדרך כולה ישב עודד מהצד ולא הצליח
לפענח את כתב החידה המוזר. בשלב מסוים בחייו, הוא אף
היה משוכנע שכך החיים צריכים להיות - מלאי סבל,
בדידות וביקורי בית תכופים אצל מטפלים מתחלפים. בבוקר
בהיר אחד החליט כי עליו לסיים את הפרשה המעוותת
ולהתאבד. היה זה בסיומו של ביקור לגמרי בלתי נעים אצל
מטפל מספר חמש. "מי החברים שלך?" שאל המומחה כלאחר -
יד ואילו עודד הנבוך לא הצליח להגיע בעזרת זכרונו לכל
נקודה בעבר, כדי להמציא אחד. ולכן הוא נותר בשתיקתו.
"בויימר היקר, בויימר החביב!" קם הדוקטור על רגליו
וטפח על שכמו. "לא טוב היות האדם לבדו! אדם מוכרח
חברה, ובמיוחד בחור צעיר כמוך. הרי נפשנו צריכה
להתקיים מדבר כלשהו והדבר שבו מדובר הנו תקשורת
בינאישית. עלייך להכיר אנשים נוספים זולתך, שכך תוכל
לערוך השוואות בין קווי האופי והמחשבה ולהגיע למסקנה
הבלתי נמנעת, שאיכשהו, רק בעזרת הסביבה, ניתן להכיר את
האני האמיתי שלך." עודד נותר לשבת המום ומיוסר. "חברים?"
שאל את עצמו
ונרעד. מה זה?! הדוקטור הנהן ונאנח. לאחר דקה ארוכה
הוא שוב הנהן ונאנח. הוא ניסה לחשוב, אך המחשבות לא
הובילו אותו לכל תוצאה שתצליח לעשות את הבלתי אפשרי
ולרפא את בויימר שגזר דינו נחרץ עוד ביום שבו הגיח
ראשו המכוער אל העולם. ודווקא נולדתי בלידת עכוז." חייך
את חיוכו המחריד, והדוקטור רצה להוסיף: "זה מסביר
הכל." אך מסיבה עלומה לא אמר דבר נוסף. בסיום הביקור
ההוראות שקיבל היו ברורות: "תנסה להשיג מטפל שהתמחה
בנושא "ריפוי המעוות בעזרת השלמה והכרת האני." עודד לא
ניסה לחשוב על
המשמעות והלך לדרכו. כשהגיע לביתו אימו חייכה אליו
בתקווה ששב אליה וחדשות טובות באמתחתו, אך הוא פשוט
בירך אותה לשלום וציטט במדויק את המלצת המטפל. פניה
של אימא כבו ועננת כעס וחרון נחתה על ראשה. "שיזדיין!"
צווחה. "עוד אחד חסר כשרון!" היא הציתה סיגריה
והחליטה: "הגיע הזמן שתתחיל לעשן." ועודד שאף לריאותיו
את העשן הסמיך, ולאחר שהשתעל ונחנק מספר פעמים, למד
ליהנות מהריח המסריח שהשתלב היטב עם כל השאר והחליט
שלבטח יעשן עד יום מותו. הוא ניגש למטבח לחטוף איזה
משהו שירגיע את קיבתו המקרקרת ובדיוק בזמן שמרח פרוסת
לחם בריבה וממרח כבד, שהתאריך על האריזה הודיע שפג
תוקפו, הוא שמע את אימו ואביו משוחחים. כך אמר האב:
"אני לא עומד בתשלומים. כספי החסכונות הלכו ובוזבזו
ואני לא חושב שנוכל להרשות לעצמנו מטפל נוסף." עודד
יכל לשמוע את סטירת הלחי שנחתה על פניו של אביו
המושפל, ונתמלא בדמעות תנין שהרסו את טעם ארוחתו
המצחינה. עוד שמע עודד: "אני רוצה שתעזוב את הבית. אני
דורשת שתצא עוד היום! בלאו - הכי מעולם לא טרחת להשקיע
בבננו היקר, ובנוסף אתה מתכחש לקיומו." האב פלט צחקוק
שהעיד על הבוז שהפגין בנושא כיעור בנו, והוסיף את
המשפט האחרון ששמע עודד מאביו בחייו: "את זקוקה לטיפול
אפילו יותר ממנו. אני את שלי עשיתי. היה עלינו לחסל
את המסכן ברגע שנולד." וכך הוא ארז תיק ועזב את
האובססיבית, ואת הקללה שהמיטה עליו רק הרס וחורבן מהרגע
שיצאה לאוויר העולם. עודד לא טרח לסיים את ארוחתו ורץ
לחדרו. בדרך הוא לקח את סכין הבשר החדה בהחלטה שאין
עוד טעם בחייו נטולי החברים, שמעתה יהיו בנוסף יתומים
מאב. אימו הבחינה בדמותו ממהרת לכיוון החדר, וניגשה
הישר אל המטבח. כשהבחינה בפרוסת הלחם מונחת על השולחן
לאחר שנגס ממנה ביס אחד
בודד, הבינה שדבר מה אינו כשורה ומיהרה אחריו. ברגע
האחרון עלה בידה לשחרר את אחיזתו מהסכין בטרם יכניסו
אל שקע החשמל. היא הביטה בו וליטפה את ראשו המיוסר
בהבטחה: "הכל יהיה בסדר." ומרגע זה ואילך, אימו עבדה
בכל עבודה אפשרית, ורק שבנה יוסיף לבקר אצל מטפלים
ויאמין שעדיין יש סיכוי.
פרק ב'
עודד ניגב את גופו והתלבש. לאחר מכן הצית סיגריה
והתיישב בסלון בכוונה להגיע לכלל החלטה על המשך קיומו.
הוא החליט שינמנם מעט כדי שמחשבתו המעוותת תהיה רגועה
יותר. לאחר מספר דקות הוא פקח את עיניו בהחלטיות, לקח
לידיו את מכשיר הטלפון וחייג לאימו לספר לה על הביקור
האחרון אצל וינגר המנוח. הוא חייג את המספר ובסיומו
של הצלצול הראשון קול אימו נשמע והיא נסערת מתמיד.
"עודדי? איפה אתה?! אני מנסה לתפוס אותך כבר שעות! זה
נכון מה ששמעתי?!" עודד נאנח ולרגע שכח לגמרי באיזה
נושא מדובר. "מה שוב שמעת, אימא?" היא ירתה צרור של
מילים שאת רובן לא יכל להבין בשל דיבורה המהיר, אך
הסיומת הייתה ברורה: "ואז הודיעו לי שמצאו את וינגר
מת. עוברי אורח ראו אותו קופץ מחלון משרדו." הוא נזכר
באירועי היום ולא אמר דבר. "תאמר לי, הוא היה רופא
מוצלח?"
עודד נזכר בוידוי של וינגר ממש לפני שהוא קפץ מהחלון,
וקטע את אימו ברגע שניסתה להוסיף משפט נוסף. "האיש
היה חולה, אימא, הוא דיבר המון שטויות וגם אמר שהוא
התעשר על חשבוני." האם לא יכלה לשמוע עוד ומיד הופיעה
מולה התמונה שבה היא עוברת בין בתי העשירים ומברישה
ומנקה כל פינה וחלקה בביתם, שכך יהיה ברשותה מספיק
כסף בכדי לממן את הטיפולים. "שימות!!!" צווחה לתוך
האפרכסת. "אני לא מבינה מדוע אנחנו לא יכולים ליפול
בידי מטפל שיודע מה הוא עושה!" עודד ניסה להשחיל משפט
בין דבריה אך היא לא הניחה
לו בזעמה "אני כועסת! מה קורה כאן?! מה אכלת היום,
יקירי?" ברגע שחיכתה לתשובה הוא ניצל את ההזדמנות ואמר
"אימא, אני גיליתי מה הבעיה. לא עוד מטפלים חסרי
יכולת ולא עוד שיחות חסרות שחר. אני נוסע מפה כדי
שיהיה ביכולתי לעזור לעצמי. ואת צריכה לנוח ולחיות את
חייך." האם לא האמינה למשמע אוזניה. הייתכן? הילד שלה
גדל והגיע לבגרות! סוף סוף, לאחר עשרים ותשע שנים
ארוכות ומתסכלות שבהן קמלה לגמרי ורק פניה יכלו לומר
דרך הקמטים העבים כמה צער ויגון עברה בדרכה לריפוי בנה
המעוות, וכל יום שחלף
עליה בייסורים הותיר את חותמו בבשרה המרקיב ובנשמתה
הפצועה. "אבל אינך יכול לעזוב!" נחרדה על המחשבה
שהכיעור ישוטט לבדו בעולם ויהיה חשוף לעיניהם
ולאכזריותם של הבריות. "אני מוכרח ללכת מכאן. יש לי
תחושה חזקה בזמן האחרון לגבי ייעודי בחיים. לא סתם
נולדתי מכוער ללא תקנה. אולי בדרך מסוימת הכיעור יעזור
לי להבין דברים טוב יותר." אימו נותרה אילמת ודמעות
זלגו מעיניה הכבויות ועברו רך שבילי הקמטים ולבסוף
צנחו על שמלתה הפרחונית שהדיפה ריח חזק של חומרי ניקוי
ומחטא אסלות רעיל. "תודה על הכל אימא יקרה." צלילים
קודרים של נעימת הספד מצמררת נשמעו ברקע ובתמונה נראה
עודד פוסע על שביל מרוחק בשעת זריחה והשמיים היו ללא
ציפורים "לא!!!" נרעדה האם "אל תעשה זאת!" ועוד באותה
סצנת סיום; עודד עוצר לרגע, מפנה אליה את ראשו
ומחייך, והאם רוצה לומר לו שיעשה הכל ורק לא יחייך את
חיוכו המכוער כי הוא הורס את הסרט ובכל זאת מוותרת
ומתייפחת "אתה לא יודע מה מחכה לך בחוץ, בני היקר!"
עודד עוצם את עיניו בהחלטיות וחותם את הסצנה האחרונה
במשפט "אני כבר ילד גדול אימא, ולא תוכלי לעצור אותי.
אני פורש כנפיים ויוצא אל העולם בחוץ בכדי למצוא את
גורלי. תברכי אותי לשלום ותאחלי לי בהצלחה כי אני עוד
אשוב!" הכתוביות כבר החלו להופיע על המסך ועודד כמעט
נעלם באופק כשהאם הרגישה שהסוף סוגר עליה אבל אז הוא
נראה בדרכו חזרה וגל של אושר הציף את לב הסובלת. הוא
הושיט את ידו ואמר "שכחתי את הסיגריות." האם הניחה
את השפופרת במקומה ושקעה במחשבות קודרות וחשה כיצד
חייה סוגרים על בדידותה הנצחית.
ובמקום אחר;
עודד מעמיס על גבו עוד ועוד עצים ששעה קודם לכן חטב
במו ידיו. הוא נושא אותם לעבר המחסן. מסביבו עשרות
פועלים נוספים והם כולם זרים ומלבד שמם הוא לא ידע
אודותיהם דבר בדיוק כפי שבעבורם הדבר המכוער והמחריד
היה STREANGER. חלקם אף האמינו שיתכן והוא חוצן שבא
במטרה לבדוק את השטח ולאחר מכן להשתלט על הארץ ביחד
עם שאר חברי הכוכב שממנו הגיע. כולם עבדו עם כולם
והמעיטו בשיחות מכל סוג. בסיום יום העבודה הם היו
פורשים לחדריהם ופשוט נרדמים לאחר מספר דקות. הדבר
היחידי ששמע עודד מחברו למיטה, ( הם היו ישנים במיטת
קומתיים ), היה: "תתרחץ לפעמים כי אתה גם מכוער וגם
מסריח." אבל מפני שהוא דיבר בשפה שהייתה זרה ולא
מובנת לכיעור, עודד פשוט חשב שהזר, ( שהציג את עצמו
בשם פרדריך והיה גרמני יפה תואר בעל גוון לבן וטהור
), מנסה לומר לו שפעם הוא מעדיף את המיטה העליונה
ופעם את התחתונה. וכך, לפחות פעמיים בשבוע הם היו
מתחלפים במיטות עד שנמאס לגרמני והוא התפטר מהעבודה
וחזר לארץ מולדתו. עודד לא הצליח להבין מדוע הגרמני
עזב מבלי להיפרד והסיק כי לבטח הפרידה הייתה קשה מידי
בעבורו ולכן העדיף לעזוב מבלי לומר דברים מכאיבים.
למזלו השותף החדש שהחליף את פרדריך היה הודי שהשתייך
לאיזו כת אבודה וסגנון חייו והרגליו ההיגייניים תאמו את
סגנונו של עודד. ברגע הראשון שההודי, ( שהציג את עצמו
בשם פאקירה ), נכנס לחדר וגל של צחנה משתרך אחריו,
גיבור הכיעור פקח את עיניו בתדהמה וחשב שפאקירה יותר
מכוער ממנו אך לאחר שבחן את תגובתו של הנכנס, ( הוא
נפל על ברכיו נטול שליטה, עטף את פניו השחורות בשתי
ידיו וזעק בכאב ), הבין שעדיין הוא נחשב לדבר המכוער
ביותר ואיכשהו נותר פעור - פה לאחר שהבין כי במידה
מסוימת הדבר מסב לו אושר. הוא החליט להתעמק בסוגייה
המיוחדת בשלב מאוחר יותר וברך את פאקירה לשלום. (
שלימים הם יהיו החברים הטובים ביותר בעולם כולו עד
שההודי ייעלם בתוך יער פראי ועקבותיו לא ימצאו לעולם.
יש שיטענו כי פרש לחיי הבדידות ויש שיצהירו בהחלטיות
שנלקח על ידי כוחות האופל משום שהיה עובד אלילים
והקריב את חייו בעבור מעשי רוע טהורים, אבל עודד יידע
שאין הדבר נכון. ) עודד ופאקירה עבדו במרץ, למעשה הם
היו העובדים החרוצים והחזקים ביותר בכפר. ( המקום שבו
היו היה כפר מבודד בדרום אוסטרליה שסיפק עצי הסקה
לחורף הקשה. ) גופו של עודד היה בנוי היטב וחזק מאוד
עוד מהתקופה שהיה נושא בלוקים ושקי - מלט כשעבד עם בני
המיעוטים ואילו פאקירה עבד כל חייו קשה בכדי לפרנס את
משפחתו ולחסוך לקראת הקמת ביתו, כך שקצב והספק עבודתם
היו זהים. עם אור בוקר ראשון היו מזנקים ממיטותיהם,
מוותרים על מקלחת ושטיפת הפנים, וניגשים לעבודה. עם רדת
השמש היו הם האחרונים שהניחו את הגרזן בצד בדרכם
חזרה אל הצריף, מוותרים על מקלחת ושטיפת הפנים. פעמיים
בשבוע היו טובלים באגם הקרוב ושוטפים את גופם המצחין.
המשכורת שהרוויחו נמדדה בהספק, כך בזמן שהגיעה עונת
החורף ונעצרו החטיבות, עודד גילה שחסך בהרבה יותר כסף
מהסכום שתכנן וכעת יכל להמשיך במסעו. פאקירה לא רצה
להיפרד מעודד, הוא אף הצהיר באוזניו שעל - פי אמונתו הם
נחשבים לנשמות אחיות ולכן גורלם להיות יחדיו לנצח.
עודד לא הבין את השפה ולכן נותר חסר תגובה. פאקירה
פרש את חוסר תגובתו כהסכמה וכך ביום שעודד ארז את
דבריו, פאקירה ארז מיד אחריו ועודד הבין מהתנהגותו
שהוא מציע לו לבוא אתו למקום מיוחד והתוצאה הסופית
הייתה שעודד נסע עם פאקירה לארצו - הודו. כך עזבו שני
המכוערים את הכפר עם בוא הגשם הראשון ועלו על מטוס
בדרכם אל הלא נודע.
הטיסה:
הם התיישבו בכיסאות והמתינו שהמטוס ימריא סוף סוף שכך
יגיעו אל מחוז חפצם. הדיילת המחויכת עברה בין היושבים
ווידאה שחגרו את חגורות הבטיחות. היא הנהנה לכולם בהבנה
כאילו הייתה אחות רחמנייה והם - חולים סופניים על סף
המוות, עד שהגיעה אל עודד ופאקירה. הם חייכו מולה
באהדה והצביעו על חגורת הבטיחות החגורה היטב, ואילו
הדיילת נעמדה במקומה כשהחיוך דבוק על פניה שהלבינו
לפתע ללא יכולת תזוזה. הם הביטו בה, הביטו אחד בשני
ולאחר מכן שוב הביטו בה אך היא נותרה מאובנת. הטייס
הודיע על המראה ובכדי
שהדיילת לא תיפול מהתנופה עודד מיהר והושיב אותה במושב
פנוי שנותר לידו. המטוס המריא והדיילת נותרה לשבת
באותו האופן עד שעודד התחיל לחשוש לגורלה "אתה חושב
שהיא בחיים?" שאל את פאקירה בשקט ואילו האידיוט חשב
שהוא רוצה לשתות ולכן הוציא מתיקו את בקבוק המים והציע
לו. "בחור חכם..." חייך עודד ונתמלא באהבה מחודשת אל
חברו השחור שהוכיח לו שוב כי כוח הטלפתיה ביניהם הינו
דבר חזק מכל גורם אחר. "נשפוך עליה את המים..."
הסכים עם רעיונו של פאקירה, וכך, לאחר שוידא שאיש לא
מסתכל פתח את
הבקבוק והשפריץ על פרצופה. נשמעה אנקה חנוקה שנפלטה
באיחור מגרונה של ההמומה ומיד לאחר מכן היא נעמדה על
רגליה והמשיכה לחייך לכולם כאילו דבר לא אירע.
עודד חיבק את חברו המוצלח ופאקירה העריץ את חכמת
שותפו וכך נותרו מסריחים אך מאושרים וטובי - לב. בקדמת
המטוס ישב לו ילד קטן ונוכרי שמעת לעת סובב את ראשו
לעברם ובחן את פרצופם המוזר.
פאקירה הבחין בו וחייך אליו אך הילדון נבהל נורא
וסובב ראשו חזרה לפנים. הוא סימן לאימו ולחש באוזנה
"יש שני מחבלים על המטוס." אימו ליטפה את ראשו בהבנה
וחייכה אך הוא התעקש "זה נכון! הם יושבים בדיוק שם."
האם קימטה את מצחה בספק אך בכל זאת החליטה להעיף מבט,
רק בכדי להיות בטוחה ולהרגיע את האוצר הקטן שלה. היא
רכנה לפנים וכשנחתו עיניה על שניהם הרגישה כי ליבה
החסיר פעימה וכי בעוד רגע או שניים יאזל כל הדם
מגופה. היא לא רצתה להראות לילד שנבהלה ומאידך לא יכלה
להיות בטוחה שאכן הם מחבלים. אמנם היו דבר יוצא דופן
ובלתי נתפס אך בכל זאת - בין להיות יצור מעורר פלצות
וגועל לבין מחבל יש הבדל תהומי. לאחר שחזרה למתכונת
נשימה סדירה החליטה להביט שוב
בשניים. היא לקחה נשימה ארוכה והוציאה את ראשה אל
המעבר. פאקירה ראה את ראשה מבצבץ והבין שהיא לבטח
אימו של הילד ולכן הנהן לשלום. האישה החליטה שהם לא
מחבלים ולכן רק חייכה חיוך גדול ואימהי לבנה ואמרה "אם
לא תאכל את האוכל שהדיילת תגיש אתה תגדל ותיראה כמו
אחד מהם." הילד פקח את עיניו בבהלה והחליט שמעתה ואילך
יאכל כל מה שיתנו לו. וכך הילד הפך להיות ממושמע ולא
אמר "לא רוצה" על כל דבר מאכל שהאם הגישה, אבל צד
חדש ומפחיד התעורר אצל הילד - צד האימה. בכל לילה
היו תוקפים אותו סיוטים מחרידים ובהם היה רואה את
פניהם של פאקירה ועודד קוראים אליו להצטרף ולהיות
מכוער כמותם, ובסיוט אחר נהגו לשבת שניהם וללעוג לו על
כך שהוא אוכל את כל מה שאימו מגישה לו וכך הוא בולע
את האוכל בכוח עד שלבסוף מקיא אותו ומשום שכעת הילד
מרגיש שלא מילא אחר הוראות אימו ולבטח יהיה מכוער
ומזעזע כמו שני אלה הלועגים לו בחלום, היה אוכל עוד
ושוב היה מקיא, וכך הדבר חזר על עצמו שוב ושוב ללא
הפסק. לימים הילד הקטן יגדל ויהיה לנער בוגר וחולה
מאוד עד שביום לא בהיר כלל החליט שהוא הולך ומתכער
וכדי לעצור את הבלתי נמנע ייגש ויעבור ניתוח לשינוי
מין ויהפוך לנערה יפהפייה שתחיה באושר ועושר עד סוף
ימיה.
הנחיתה:
המטוס שיחרר את גלגליו ובסיום מחצית הדקה עודד ופאקירה
שיחררו את חגורות הבטיחות ואז פאקירה שיחרר נפיחה
מבושמת ושניהם חייכו אל הזקנה שנחנקה מאחור. הם חיכו
שהמטוס ייעצר ויפתחו הדלתות. עודד היה נרגש מהרגיל וכך
נותר בפה פעור ובהה בחלומות מדהימים על הארץ החדשה
והתרבות המיוחדת שבה גדל חברו הטוב והיחיד בעולם. הם
כבר עמדו בתור שהשתרך בדרך אל מחוץ למטוס כשהילד הקטן
נגע ברגל של אימו ולחש: "אימא, האיש הזה יורק עלי."
האם המזועזעת הביטה בפניו המחויכות של עודד ובפיו הפעור
שהזיל ריר על ראשו של בנה ולא יכלה להאמין שזה אכן
מתרחש "מחבל?!" זעקה בקרבה "הבן - אדם הזה חולה נפש!"
וכך היא הכתה במרפקה על צלעותיו והצביעה נזעפת על
שערות בנה ופניו הרטובות. עודד בלע את רוקו והתנצל אך
האם לא רצתה לשמוע דבר וסובבה את ראשה. פאקירה הביט
במתרחש מהצד ולא הבין מה קורה ולפיכך חשב שנשפך לילד
משהו על הראש ושהאם מאשימה את ידידו בכך ולכן הוציא
את בקבוק המים ושפך את תכולתו על ראש הפעוט והאם
איבדה את עשתונותיה והחלה להכות בשניהם ללא הפסק עד
שצוות המטוס כולו נאלץ להתערב ולהפריד. הם יצאו מהמטוס
המומים אך לאחר שאספו את חפציהם ועלו על האוטובוס
בדרכם לעיר הולדתו של השחור המכוער הסיפור נשכח מלבם.
רקע אלמנטרי על כפר הולדתו;
פאקירה נולד למשפחה מרובת ילדים, הוא היה השביעי,
אחריו נולדו לאם הפורייה ארבעה ילדים נוספים. הכפר מנה
ארבעת אלפים תושבים וכולם שחורים ולא יפים במיוחד אבל
הוא היה המחריד מבין כולם. להבדיל מעודד - מעולם לא
לעגו לו על כיעורו ולא הצביעו לעברו בשבילי הכפר, ברם,
לאחר שראה כי כל חבריו מוצאים שידוכים נאים ונישאים
התחיל לחשוב שאולי בכל זאת הוא נבדל מהכלל. הוא ניגש
לאימו, ( שהייתה היועצת הרוחנית של הכפר ), ושאל: "האם
אני באמת כל כך מכוער?" האם הזילה דמעה והנהנה "בני
היקר! בעולם הקדום
מעולם לא יחסו חשיבות רבה מידיי למראה החיצוני על שום
העובדה שאיש מבין ילדיו של בודהה לא אחראי בשום דרך
למראהו החיצוני. לצערנו בעולם של היום, שלערכים אין ערך
ולשחורים אין כבוד אני מודה בכאב - אתה אכן מכוער
באופן מוגזם, אבל יש לזה פתרון! עלייך לצאת אל העולם
ולחפש תשובות לשאלות שטרם נשאלו. אתה הנבחר מבין כל
אנשי הכפר. ביום שבו תפגוש באדם מכוער ממך - תוכל
לשוב בחזרה ולחיות בשקט ושלווה. זכור בני! עלייך
להביאו אתך בחזרה למען יראו כולם את הזוועה ולאחר מכן
נקריב את הגועל לאדוננו הנכבד שכך תוסר הקללה ותצליח
למצוא אישה שתאהב אותך למרות העיוות." פאקירה נישק את
יד אימו המקומטת וריח לא מוכר עלה ושטף את חושיו "זה
- C.K 1. אחיך הביא לי מה- DUTY FREE." מיהרה להסביר.
פאקירה רצה לבכות נוכח המעמד המרגש אך מוכרח היה
להיות גבר אמיתי ולכן ניגב את אפו בגב כף ידו
המסריחה ויצא אל הדרך. הוא צעד על השביל היוצא את
הכפר לעבר העולם הרחב ולא רצה להביט לאחור אך קול
אימו הקורא אליו "צא אל הדרך בני היקר וגלה את
גבריותך, תשגל כמה שיותר נערות צעירות ותטעם את טעם
החיים." גרם לו לעצור ולהפנות את ראשו אל הכפר בפעם
האחרונה.
ציפורים בודדות עשו דרכן בחיפוש אחר מזון ועורב צווח
והפר את השקט המאפיין פרידות כואבות אך פאקירה לא נשבר
ובראש מורם סובב פניו בחזרה לכיוון היציאה מהכפר
והמשיך ללכת. "אני לא אבכה..." הבטיח לעצמו ונזכר איך
הלך לעולמו הילד של קוצ'נגה לאחר שבטעות חלף על פני
הצריף של פאקירה, והאחרון בדיוק ישב ובכה על מר גורלו
בעולם, וכשקוצ'נגה ג'וניור הביט בפלצות שכח שזה פאקירה
מרוב בהלה וגועל ואימה מצמררת ושניה לפני שקיפח את
חייו היה משוכנע שנתקל בשטן הנורא שבא לקחת אותו.
"אסור שעוד מישהו ימות בגללי." אמר ועצר את דמעותיו.
ומשם, למעשה, המשיך וחיפש את האדם המיועד לחזור עמו
ולהוות את שחרורו מהעונש הנורא שנגזר עליו בידי האלים.
הוא הסתובב בעולם שנים ארוכות עד שהגיע לאותו כפר
אוסטרלי כדי לעבוד ולחסוך שכך יוכל להמשיך את מסע
חיפושו. כל זאת עד שנכנס לצריף ופגש את האדם המכוער
ביותר שאפילו בדמיונו הגדול שהתפתח והתעצם עם השנים לא
יכל להעלות את קלסתרו. הוא כבר אז ידע שמסעו נסתיים
וכך הפך למאושר באדם.
כעת הם כבר היו בהודו, בדרכם אל הלא נודע, ואצל
פאקירה התעוררו רגשי חרטה מורכבים, שהכיעור הפרימיטיבי
לא ידע מה לעשות איתם. בתחילת מסעו המטרה הייתה ברורה
והחלטית. בתחילת מסעו הוא רצה למצוא קורבן לחייו
האומללים וכעת, כשישב לצד עודד באוטובוס והבחין
בהתלהבותו הכנה, גילה שהוא למעשה באמת מחבב את חברו
החדש מאוד. הוא היה לו לחבר משך כל התקופה בה עבדו
יחדיו, הוא היה היחיד שאי-פעם חייך אליו והוא מצא
בחיוך אהדה אמיתית ולא סתם חיוך של כאב והבנה ורק
כעת, כשגילה את ההבדל בין שני סוגי החיוכים בזכות עודד
הוא גם הבין ששאר האנשים פשוט ריחמו עליו.
"כיצד אוכל להקריב את האדם היקר והתמים רק בכדי שאוכל
לחיות באושר? לא אוכל לחיות באושר! מה אני עושה?"
ההבנה הגיעה אליו לפתע ודרך כל חיפושיו במשך השנים,
דרך כל אותן צורות חיים שפגש ותרבויות שהכיר מבלי
לבחור בכך באמת - הוא גם גילה אנושיות
ותפיסה מודרניים מהם. הרי שזה היה פרימיטיבי להקריב
בני אדם תמורת חיי נצח או שלמות וחיי שלווה. באותו
הרגע שבו כל אותם דברים צנחו עליו ללא אזהרה מהשמיים
שהתכערו לפתע הוא גילה את אנושיותו ונחרד עד כדי פחד
פנימי בלתי אפשרי בעבורו. הוא רצה לצאת מהאוטובוס
ולברוח הרחק הרחק אך לא יכל להפקיר את חברו בארץ זרה
עם כמות הכיעור הבלתי אפשרית. הוא ידע שאם יעזוב את
האומלל לבד, כבר מישהו אחר ימצאו ויקריבו לקורבן
במקומו ואסור שזה יקרה ולאחר מכן הוא יישאר גם מכוער
וגם לבד. "אני אולי לא
אנשא אך יהיה לי חבר לכל החיים!" החליט וטפח לעודד
על כתפו. עודד חשב שהוא רוצה לומר לו משהו ולכן קרב
אליו את פניו ואילו פאקירה הבין שעודד נרגש ורוצה
נשיקת חברות ולכן נשק לו על לחיו ועודד נותר בהלם
מהתגלית החדשה - פאקירה אוהב גברים וכעת הוא לוקח אותו
לכפר בכדי להינשא לו ולחיות אתו לנצח. "אני לא אוכל
לעשות זאת לעולם! אני חיפשתי בת זוג בכדי להתחתן
וללדת ילדים. האם פאקירה הוא העונש שלי?" ובו ברגע
החליט שבהזדמנות הראשונה שתיפול בידיו הוא ייפרד מעל
הסוטה המכוער והשחור וימשיך לטייל לבדו, כפי שחשב לעשות
לפני שפגש בהודי "זאת הסיבה שהוא ביקש ממני בכפר
שאצטרף אליו להודו! חבל שהוא לא מבין אותי, הייתי
אומר לו בדיוק מה אני חושב עליו ועל הסטייה שלו!"
והחליט שמעתה לא ידבר אתו יותר עד לרגע שבו ימצא
הזדמנות מתאימה
ויודיע לו שמעתה ואילך דרכיהם נפרדות. פאקירה הביט
בחברו המנוכר שישב לצדו וכאילו היה זר לו לפתע, הוא
הרגיש שהוא מרוחק ממנו אלפי שנות אור. פאקירה חשב "זה
העונש שלי. זה הסימן שעלי ללכת לי לדרכי ולמצוא את
מזלי במקום אחר. תמו חיי!!!" ואז פאקירה פרץ בבכי קורע
- לב משהבין כי בתחנה הבאה עליו לרדת ולהיפרד מעל חברו
היחידי בעולם, לעזוב את האיש המכוער ממנו שהובא למען
שחרורו שלו והסרת הקללה. "לעולם לא אוכל להקריבו לאדוני
הנכבד!" עודד הביט בכיעור מתעוות למולו וליבו יצא אליו
ברגש והבנה "הוא נפגע שלא החזרתי לו אהבה, פגעתי
ברגשותיו של האדם היחידי שאי - פעם התייחס אלי כאל בן
אדם! עלי לנחמו כעת." והוא הושיט את ידו וליטף את
שערותיו המסריחות באהבה רבה ואילו פאקירה חשב לעצמו
"הוא מבין אותי ואומר לי בדרכו כי עלי ללכת משום
שזהו הצעד הנכון, אני יודע..." ( בנקודה זו עדיף יהיה
להפסיק משום שאם נמשיך עם גילויי ההבנה הבלתי אפשריים
הללו נגיע למצב שהם מתחתנים ופורשים לחיי בדידות
ומצליחים לבסוף להתרבות. ) מיד בתחנה הקרובה האוטובוס
עצר בחריקת בלמים מזעזעת והדלתות נפתחו. פאקירה מחה
דמעותיו, הנהן לשלום ולאחר שאסף את חפציו המעטים ירד
מהאוטובוס. עודד חשב שהוא מסמן לו שהוא הולך להשתין
ולכן התעמק בנוף המדהים ושקע בחלומות על טיולו ושמח
על שהחליט לצאת אל העולם ולא נותר בארצו, תחת ידיהם
המטורפת של כל המטפלים. לפתע שם לב שהאוטובוס נוסע
ופאקירה איננו. הוא הסתכל לכל הכיוונים, חיפש במושבים
האחרים ולא הצליח למצאו. עודד נחרד מהיעלמותו הפתאומית
ולא הבין לאן יכול היה ללכת ולכן קם ממקומו וניגש אל
הנהג בכדי לשאול אותו אם ידוע לו מדוע, אבל אז נזכר
שהוא לא דובר את שפתם וממש באותו הרגע השתטח על בטן
האוטובוס והחל ליילל בבכי. הוא הכה באגרופיו בחוזקה
והרגיש כי עולמו חרב עליו וכעת אין לו עוד סיבה
להמשיך ולחיות.
"פאקירה!!!" צווח ממושכות עד ששרירי פניו נתפסו והוא
נותר בפה פעור ולא הצליח להחזיר את פרצופו למצבו
הקודם. כל הנוסעים הביטו עליו בבעתה וגועל ולא הוציאו
מילה. לפתע האוטובוס נדם באופן מוחלט, אפילו אנחה לא
נשמעה. עודד, שבאותו הזמן היה מכוער מתמיד, קם על
רגליו והביט ביושבים. "אפילו לדבר אני לא יכול עכשיו
ולא חשוב באיזו שפה אבחר. אני שרץ חסר תועלת ונכה
מוגבל ועלוב." הוא חזר למקומו וחשב שאם יירגע מעט וקצב
פעימות ליבו יחזור למקצב הנורמלי העווית יעלם. הוא
ניסה בעזרת ידיו לסגור את הלסתות אך היה זה כאילו
דחפו לפיו מלחציים ופתחו אותם עד המקסימום האפשרי. פיו
החל לבוש וגרונו כאב ובנוסף נאלץ האיש שישב בספסל
לפניו להריח את הבל פיו המסריח שבקע ממערות הכיעור, כך
שכולם סבלו מהמצב הבלתי אפשרי. עודד היה בדיכאון ולא
ידע מה גרוע יותר - היעלמותו של פאקירה שהותירה אותו
בארץ זרה לבדו וחשוף לסכנות שעליהן לא יכל אפילו לחשוב
- או הגילוי המחודש אשר ממנו התעלם בכל התקופה האחרונה
וכעת חזר אליו והראה לו שהכיעור יכול להיות מחריד וקשה
יותר. הוא הרגיש שכל העולם כולו מביט רק בו ובפיו
הפתוח לרווחה והחל לדמיין שלוקחים והופכים אותו למגורי
זבובים וכך כל הזבובים נכנסים ויוצאים מפיו מתי שמתחשק
להם. לפתע חש הוא איננו מסוגל לנשום וכי היובש חונק
אותו לגמרי. הוא השתנק והחל לאבד שיווי - משקל, הוא
התאמץ לשאוף אוויר, אך לשווא - עודד חש כי דרכו אל
העולם הבא בפתח והמחשבה, ( שחשב ), שהיא האחרונה, הייתה
"הייתי מעדיף למות בארץ, קרוב לבית." ואז בדיוק כשמצא
את עצמו זוחל על הרצפה, סופר את נשימותיו האחרונות
לכאורה, איזו הודית עבת בשר קמה ממקומה בהחלטה שהיצור
סבל די וללא מחשבה מיותרת שפכה על פניו ולתוך פיו
בקבוק מים. עודד פקח את עיניו והנה הוא יושב על ריצפת
האוטובוס, רטוב כולו ופיו סגור. הוא הביט על ההודית
ובכה "הצלת את חיי!" הוא קם לעברה ורצה לחבקה באושר
והודייה אך העגולה החליטה שהבחור מטורף לגמרי, ( לאור מה
שראתה עד כה ), ולכן הכניסה לו אגרוף בפרצוף בכדי
להממו ולהרגיעו. עודד צנח שוב על הרצפה ואיבד את
ההכרה. היא השאירה אותו שוכב בעלפונו ושבה למקומה.
"איזה יצורים מוזרים מגיעים להודו ועושים תוהו ובוהו,
הוא בטח אחד מהמסוממים ששוכחים לחזור הביתה." חברתה
המיוזעת הנהנה ושבה לבהות בתקרה המתקלפת. האוטובוס הגיע
ליעדו הסופי ולאחר שכולם יצאו, הנהג גילה את ההדיוט על
רצפת האוטובוס ומחה בקול "תמיד איזה מישהו מתפגר לי
בסוף כל נסיעה!" וכך הוא גלגל את עודד המעולף עם
חפציו אל מחוץ לאוטובוס ונסע. עודד נותר לשכב כך במשך
שעתיים וכשהתעורר ושיחזר את כל מה שקרה, הביט סביבו
וראה שהוא נותר לבדו כשבגדיו שעטפו את גופו הרזה היו
למעשה, הדבר היחידי שנותר לו בחיים.
הוא החליט מיד כי לא ישב ויבכה את חייו עד צאת
נשמתו ותחת זאת יקום וימשיך הלאה אל המקום שגורלו
יוביל אותו אליו. העיר אשר אליה הגיע הייתה המונית
ומלוכלכת, האנשים היו מזוהמים וריח צחנה מהול במשב של
בשר חרוך חדר לנשמתו החולנית וגרם להרגשה תלת ממדית
לחנוק את נשמתו לגמרי "אני לא יכול להישאר במקום הזה!"
צעק בקרבו. הוא חש כי חייו תמו וכי אין לו לאן
ללכת. הוא עוד זכר שלפני רגע קצר, החליט שלא יניח
למלנכוליה להשתלט עליו אך גילה שלהחלטה מכל סוג אין
מקום כרגע אם היא לא מסתכמת בכאב וחוסר אונים. הרחובות
הצרים רק העיקו עליו יותר והוא רצה מרחבים, הוא רצה
אוויר צח, הוא רצה לחזור בחזרה אל הכפר ולחטוב עצים.
מדוע קם ועזב את המקום? הרי הוא גרם לו רק להרגשה
טובה. אבל אז נזכר שבכל מקרה העונה נסתיימה בכפר, כך
שלא הייתה לו בלאו-הכי הרבה ברירה. הוא שייט בין
הבתים אפוף בלבול ופחד וחש כי כולם מביטים רק בו
וסולדים מהכיעור שלו. "רגע אחד," חשב "הם הרי באמת
מביטים רק בי!" ואז הרכין את ראשו ודמעות תנין חמימות
זלגו מעיניו הכבויות. הוא התיישב בהמשך השביל, השעין
את גבו נגד קיר לבנים מלוכלך, וחשב שחייו תמו. "מכאן
אין עוד לאן ללכת. אבדה נשמתי לעד!" הוא שמע רעש
מוזר ובהמשך חש רטיבות באזור ישבנו. הוא הרים את עיניו
וראה פרה ענקית, שמנה ובעלת עיניים טובות, עומדת שם
ופשוט משתינה. והפרה השתינה בכמויות אדירות אשר לעודד
לא היה מושג קלוש אפילו שישנו בעל חיים באשר הוא
שיכול להטיל כל כך הרבה נוזלים. "ודווקא עלי היא בחרה
להשתין, הבהמה." אמר מבלי לקום ממקומו "שתשתין," חשב
וחייך "שתשתין! ואולי ככה אני אטבע למוות." לאחר מספר
שניות הבין עודד כי לא זה יהיה הדבר שיהרוג אותו ולכן
קם על רגליו ונאנח. לפתע קרבו אליו עשרות מקומיים
והביטו עליו בפליאה. עודד הביט סביבו בכדי לאשש את
הדבר אך לא הצליח להבין מדוע הם מסתכלים. הם דיברו
ביניהם באופן מוזר והצביעו עליו. חלקם חייכו וחלקם סתם
עמדו שם בפה פעור. עודד בלע את רוקו ולא הצליח להבין
במה מדובר. הרטיבות גרמה לו להרגשת סלידה עצמית ורק
חיזקה את כמות הכיעור אשר הציפה אותו כל חייו. ההודים
נותרו במקומם והוסיפו להסתכל בו ולהחליף משפטים סתומים
להבנתו ולפתע נראה כי הם מתרבים, וכשניסה להרים את
ראשו בכדי לראות מה מתרחש מאחור ועד לאיזו נקודה התור
ממשיך, ראה רק ראשים שחורים ועוד ראשים
שחורים והיה זה כאילו האנשים ממשיכים להתאסף ולהתקבץ
סביב. הוא היה קרוב מאוד למצב שבו יתעלף או יצעק
בטירוף מוחלט כשלפתע האנשים השחורים פינו מעין מעבר
ביניהם שיצר שביל לא מובן ומיד נראה אדם זקן לבוש
בגדי זהב פוסע לעברו. כשחלף על פני האנשים, כולם
הרכינו ראשם ועצמו את עיניהם ביראת כבוד. הוא הגיע
לעודד והביט סביב בהיסוס. "אלוהים! הוא נראה בן אלפיים
שנים!" הרהר לעצמו עודד ולא הצליח לתפוס מה לזקן העם
לבוא עד אליו ולבחון אותו. "אני מבין שאני מכוער..."
חלפה מחשבה בראשו "אבל לא עד כדי כך!" במחשבה נוספת
הבין שכנראה הכיעור שלו באמת קצת מוגזם לעין אנושית
אבל מה יכל לעשות? הזקן קרב אליו וקימט את מצחו
בחשיבות ראויה, לאחר מכן נאנח מספר פעמים ואז כאילו
אור הציף את נשמתו והבריק בעיניו, הוא כרע ברך
והשתחווה בפני עודד. בעשותו כך כל ההודים סביב כרעו על
ברכיהם והשתחוו. עודד נרתע לאחור ופער את פיו בבהלה
"מה הם עושים?!" הוא עצם את עיניו כלא מאמין וקיווה
שיפקחן שוב והמחזה המוזר יעלם. הוא השאירן עצומות שניות
ארוכות אך כשפקח אותן וראה את עשרות האנשים כורעים
מולו וממלמלים משהו בשפתם החליט כי עליו לברוח משם
ומהר. "איפה פאקירה ברגעים אומללים אלה?!" הוא ניסה
למצוא דרך מילוט אפשרית אך כל האזור היה מלא בהודים
אשר משום מה החליטו להשתחוות דווקא מולו כשהסיבה
העלומה לכך כנראה תישאר בגדר חידה לעולם. "חייבת להיות
דרך כלשהי שבה אוכל לברוח!" זעק בתוכו וחש כי בעוד
רגע יתמוטט שדוד וללא אוויר. "מה הם רוצים ממני
בכלל?" הזקן התרומם על רגליו והקהל סביבו נותר באותו
האופן ודומיה שררה במקום. עודד חש את ליבו פועם בקצב
מטורף וחשש כי לא יעמוד ברגשות העזים שחנקו את האוויר
ששאף. "די!" צווח בחוזקה והוסיף "הניחו לי לנפשי
החולנית והמיוסרת! גם פה רודפים אותי?" ההודים פלטו
אנחת תדהמה בצוותא משום שלא הבינו את שפתו וחשבו שהוא
אומר "אני הוא המשיח! אני הוא בודהה החדש! אתם
חושבים שאני מכוער?" הם נדהמו מהעוצמה הרבה ולכן כרעו
מספר פעמים ומלמלו "אתה המשיח, אתה הוא בודהה הגדול
מכולם!" עודד לא הבין אותם ולכן חשב שהם אומרים "אותך
אנחנו נעלה קורבן, הכיעור שלך הוא סימן לסוף הרעב
בעולם." הוא הביט מהם עוד מספר דקות ואז החליט שיניח
לזאת, שאם בכל זאת זהו גורלו אז יתכן וזה לטובה. הרי
כמה עוד אפשר להמשיך באותה המתכונת? הוא הרים את ראשו
וידיו לשמיים ואמר "קחו אותי עכשיו ושימו קץ לכל
הפרשה!" הם הרימו את ראשם אליו, התרוממו על רגליהם
ומחאו לו כף בעוצמה מדהימה.
לאחר מכן פילסו לו דרך ביניהם וסימנו לו בידם כי
עליו ללכת ולעבור דרך השביל שפילסו. עודד חש כקורבן
המובל אל המזבח אך משום מה גילה שהוא איננו פוחד כלל.
שהרי אם קיימת דרך שבה היה בוחר למות הרי שזוהי
הדרך. מה רע להיות האדם הראשון בעולם שהוקרב והועלה על
המוקד בשל כיעורו הרב? הרי בכל זאת זה שיא חסר תקדים
"קחו אותי אל המזבח!" צרח בקול "שימו קץ לכאב!" מיותר
לציין מה ההודים חשבו שאמר וכך הם לקחוהו בדרך אל
הארמון. עודד צעד, מוקף הודים, מבלי לדעת להיכן. הוא
היה רעב ומצחין משתן פרות ולאחר זמן הליכה ממושך
הרגיש כי לא יוכל להמשיך עוד. הוא נשם בכבדות ולפתע
חש כי רגליו נעשות עייפות עליו וכך, תוך שניות
ספורות, צנח על הארץ חסר כוחות. נשתררה דממה סביבו
וכולם עצרו במקומם. מיד ניגשו אליו מספר הודים
שדופים, הרימוהו בידיהם, הניפו את גופו מעל ראשם וסחבו
אותו אתם "מובל כמו שה למזבח.." מלמל לעצמו בייאוש
ונרדם. כשפקח את עיניו נדהם לגלות כי הוא נמצא בתוך
חדר ענקי מוזהב עם פיתוחים על הקירות. הוא היה שרוע
על מצע משי וקטיפה, פסלים מדהימים כאילו יצאו מתוך
הקירות וכרעו ברך, התקרה הייתה דמוית כיפה ומתוכה נגלו
אליו פניו של אל ההודים. החדר היה פשוט מדהים. עודד
בחן את הפאר והיופי ולא הצליח להבין כיצד הוא מתקשר
לכל זאת. הייתכן והוא כבר מת? הוא התרומם ונעמד על
רגליו והחל לסייר בחדר הענקי, הוא העביר את ידו
בעדינות על חפצי האומנות וצמרמורת חלפה בגופו "זהו
לבטח חדר הקורבנות..." חלפה מחשבה בראשו. הוא פסע מספר
צעדים ואז נעצר בבהלה "אלוהים!" נחרד ובחן את דמותו
במראה שנגלתה אליו לפתע "אני מבהיל אפילו את עצמי!"
עווית של צחוק בקע מגרונו והוא קרב אל המראה בחשש
"הרי מזה זמן רב לא יצא לי לראות את עצמי ועכשיו אני
גם מבין מדוע..." הוא הניח להשתקפותו המזעזעת וחזר
והתיישב "מה עכשיו?" הרעב שב והטריד את מנוחתו
והציפייה למוות הקרוב הלכה והפכה ממשית עם כל קרקור
שכרסם בבטנו השטוחה. הוא בלע את רוקו והמתין.
ובאותה העיר ממש, בצידה המזרחי...
"גורלך נגזר, בני היקר. לא ביצעת את משימתך כראוי
ושבת והנה אמתחתך ריקה. חמת האדון תקום כעת על העם
כולו!" פאקירה הרכין את ראשו בבושה וידע את אשר עליו
לעשות. הוא לקח את תיקו בידו ויצא מבלי לומר מילה.
הוא הביט על ביתו והתרחק ממנו, כאב צבט בנשמתו כשהבין
שלא יוכל לשוב אליו לעולם. בלכתו יכל לשמוע את קול
אימו מייבב בכאב "בני יקירי... לא יעבור יום שבו לא
אחשוב עלייך ואזכר בפניך המכוערות ואשא תפילה לריפוי
נפשך המעוותת. תחסר למשפחה כולה!" והאם המיוסרת מוחה את
דמעותיה במפית רקומה בחוטי זהב ומעוטרת בתחרה כחולה
והדמעות נספגות בין האותיות הרקומות, שצירופן יחדיו יוצר
את שם הקדוש מכולם "בודהה". עודד פקח את עיניו לאחר
זמן קצר אל מול שמו של בודהה שהיה רקום על הכרית.
פניו של פאקירה הופיעו מולו והם שחורים ומכוערים מתמיד.
הוא הפנה את ראשו לעבר המראה ולפתע דמותו של פאקירה
הצטיירה לו יפה ונסבלת. הוא מאס בחדר המוזהב וברוחו
של בודהה שעטפה את החדר והוא קם לעבר הדלת הגדולה.
"מעניין מדוע הם הביאו אותי לכאן ולא ישר הקריבו את
נשמתי..." הרהר וכופף את הידית. הדלת נפתחה כדי חריץ
דק שדרכו יכל להביט ולברר מה מתחולל מעברה. הוא גילה
פרוזדור ריק מאדם וכך, בפסיעות חרישות, יצא את החדר
ברעד והתפלל שיוכל להתחמק החוצה אל ההמון מבלי שיבחינו
בו. הוא נצמד אל קיר השיש המבהיק והיה המום לגמרי
מהעיצוב המיוחד
"בתוך כל הזוהמה מסביב... מי היה מאמין שקיים פאר
שכזה!" הרצפה עליה פסע הייתה משובצת ברצפות בצבעי לבן
ושחור, ויצרו יחדיו לוח שח - מט מרהיב. לאורך המסדרון,
משני צדדיו, היו מסודרים פסלים גודל אדם ועברו דקות
ארוכות עד שעודד הדביל הבין שאלו הם בעצם כלי השחמט,
כאילו באמצע משחק, ממתינים שיד ענק תחליט על המהלך הבא
ותזיז אחד מהם. עודד נבהל לרגע ודימה כי הוא נפל
קורבן לעולם הענקים ולכן החיש את פסיעותיו. הוא לא
הצליח להבין לאן כולם נעלמו וכשהגיע לדלת נוספת חששו
גבר.
"משהו פה לא מסתדר לי..." מלמל ופתח את הדלת. מולו
נגלה אולם ענק שכולו היה צבוע אדום לוהט ושטיח אדום
מקיר - לקיר שרק גרם לאדום להיות אדום יותר "איזה אולם
אדום!" פקח את עיניו בפליאה. עודד לא הבין כיצד האדום
הזה מתקשר לכל הסיפור ובכלל זה לא לעניין שהוא צריך
לעבור בכל מיני חדרים לא קשורים ולכן חמק במהרה מן
המקום הזה שבמבט לאחור התברר שזה ארמון הקודש, אל תוך
העיר ונבלע בין הבתים. הוא לא ידע מה יאכל וצימאונו
הגדול גרם לגופו להיות חלש עם כל צעד נוסף. הוא החליט
להקיש על אחת מדלתות העץ של אחד מבתי האבן, שאולי
משפחה חביבה תארח אותו ותדאג להשקותו מעט. בעשותו כן,
נפתחה הדלת ומאחוריה הופיעה אישה שאת ראשה עיטר שיער
אפור. היא הרימה את עיניה אליו והחלה לצרוח בבהלה.
עודד נבהל אף הוא ונרתע לאחור ואילו האישה הוסיפה
לצעוק בקולי קולות ולהצביע עליו. היא צווחה לעברו משפט
שאת משמעותו לא הבין וטרקה בפניו את הדלת. עודד נותר
לעמוד עוד מספר שניות והלך לו משם עצוב ואומלל. הערב
ירד וקול תפילות מתפללים נשמע בכל מקום. הוא עדיין
הלך מבלי לדעת לאן מועדות פניו וכשעצר במקומו כי לא
יכל להמשיך עוד נתקל בקשיש חרוש קמטים וכפוף שישב על
הארץ ובידו כלי עישון המזכיר נרגילה. האיש הביט על
עיני עודד העצובות וסימן לו לשבת לידו. עודד ניגש
והתיישב מבלי לומר דבר וחשב שגרוע יותר כבר לא יכול
להיות. האיש הציע
לו לעשן עמו אך עודד סרב בנימוס והשעין את ראשו הכבד
אל הקיר. האיש לקח שאיפה ופנה אל עודד. הוא החל לדבר
בשפתו ועודד הביט כיצד שפתיו משתרבבות ללא כל הגיון.
הוא הניד את ראשו ימינה ושמאלה וסימן בידו בכדי
להסביר לאיש כי אין הוא מבין דבר ממה שנאמר עד כה,
אך האיש המשיך בשלו כאילו היה לו דבר חשוב לומר. לאחר
דקות ארוכות, בהן הכבר התרגל לקולו של הקשיש החליט כי
עכשיו תורו לדבר וכך, למרות גרונו המיובש וכל הקושי
שהתלווה לפעולת הדיבור במצבו, הוא לקח נשימה ארוכה
והחל לגולל את סיפור חייו. שותפו לשיחה הקשיב קשב רב
לכל מילה שהוציא מפיו ולהפתעת עודד נראה היה כי הוא
מבין כל מילה שנאמרה! במקומות הנכונים הוא עצם את
עיניו והרכין את ראשו, כשעודד סיפר על העלמות פאקירה,
האיש השעין את ראשו על כף ידו כחושב, כשתיאר כיצד
השתינה עליו הפרה וכולם חשבו אותו לקדוש מעונה, ( לבסוף
הוא הבין את אשר התרחש ), הקשיש פלט גיחוך מתמשך
האומר "מטומטמים כולם..." ועודד פשוט נהנה לשבת שם
ולשוחח עם האיש. לבסוף האיש הרים את מקל ההליכה שהיה
מונח לצדו ולאחר מאמצים רבים הצליח להביא את עצמו למצב
של עמידה. בידו האחת הוא נתמך במקל ובידו השניה סימן
לגועל שיבוא אחריו. עודד עשה כמצוותו, קם על רגליו
והחל לפסוע בקצב איטי אחר המקרטע.
הוא עקב אחר דמותו בחשכה וחשב "איזה קטן ומכווץ הוא.
מעניין מה מביא אנשים למצב כזה..." עודד חייך לעצמו
והמשיך לפסוע בעקבותיו בצעדים קטנים. הוא עצר לרגע,
הביט בעודד בכדי לאשש את מחשבתו "איזה מכוער ואומלל
הוא. מעניין מה גורם לבודהה ליצור גועל כזה..." ומיד
חייך והמשיך ללכת. לפתע הקשיש עצר, פנה אל עודד וסימן
לו בידו שיעצור. עודד נעמד במקומו כלא מבין. הוא הביט
סביבו ולא ראה דבר מלבד חושך.
המכווץ הוריד את ידו ואמר "עלייך לחזור כעת." עודד
המופתע פער את לועו בתדהמה ולא הבין כיצד הוא מדבר
בשפתו. הזקן המשיך; "תאמר לי, כיעור אווילי, אני מבין
שאתה סובל בגלל המראה הדוחה שלך. אבל בנוסף אתה גם
טיפש?!" הגועל נעלב עד עמקי נשמתו רק מפני שבאמת לא
ציפה לזאת דווקא ממנו. "כל חייך מנסים לזרוק לך
מהשמיים טיפים קטנים שילמדו אותך דבר או שניים, מראים
לך שלסבל אין גבולות אם לומדים לטפחו ולהתמכר אליו.
עדיין לא הבנת את הדבר החשוב?!" בראשו של עודד ניצת
פתיל של מחשבה אשר מעולם
לא האמין שהיא קיימת והשתוקק לשמוע את המשך התיאוריה.
"הכל שטויות! זה הדבר החשוב!" הזקן איבד את שלוותו
והכה עם מקל ההליכה על הארץ "תסתכל סביבך, מה אתה
רואה? מלחמות - אין סוף מלחמות יומיות על דברים שמחר
כבר לא נזכור אותם. למה בכלל להתעסק בכל השטויות האלה
במקום פשוט לחיות. פשוט לחיות..." האיש השתתק והתנשם
בכבדות. נראה היה כי להט הדיבור והנושא עצמו גרמו לו
לסערת רגשות. עודד חשב עוד קצת ואז שאל "אז מה אני
צריך לעשות?!" המקומט חיכך ואמר "תקנה כלב." ובמילות
סיום אלו
הוא הסתובב, הושיט את מקל הליכתו לפנים והתחיל ללכת.
צווחת עורב נשמעה ברקע והשמיים הפכו מעוננים. עודד נשא
ראשו לשמיים והביט בערפל שירד והחל לכסות את הארץ.
נשמע קול רעם ולאחריו הופיע ברק ובעקבותיהם טיפות כבדות
ירדו וטפטפו על פניו של עודד.
הוא עוד יכל לשמוע את קולו נעלם "תקנה כלב..." לאחר
שאיבד את דמותו הבחין כי סערה מתחוללת לה בחוץ ולא
היה לו מקום מסתור. הוא החל לרוץ לכל עבר חסר אונים
ומפוחד ולא הבין את המשמעות של ההודי הפיסח בחייו. הוא
המשיך לרוץ והוא רץ ורץ ורץ עד שנתקל במשהו שהיה
נעוץ בקרקע ונפל. המסכן פקח את עיניו אל תוך הבוץ
והרפש והבין שגרוע מזה כבר לא יכול להיות בחיים ולכן
עצם אותן שוב.
עודד פקח את עיניו לאחר זמן מה וזינק בבהלה "מה קורה
פה!?" הוא שפשף אותן חזק ולא הצליח להבין "מה אני
עושה בדירה שלי!!!!!!" הוא צווח בבהלה וסרב להאמין שחלם
את כל הסיפור מהנקודה שבה שוחח עם אימו בטלפון. הוא
התיישב על מיטתו וניתח בעזרת מוחו המצומצם את כל מה
שעבר עליו ועדיין לא הצליח להבין את המשמעות של "תקנה
כלב" אך לאחר לילה שלם של מחשבות שלא הובילו אותו
לשום מקום סיכם לבסוף את כל הנושא במשפט: "כמו שהמכווץ
אמר; הכל שטויות ולכן אני אלך ואקנה כלב כי זה הדבר
היחיד שהבנתי שעלי לעשות מכל מה שקרה." הוא קם ממיטתו
מבולבל לגמרי אך החלטי לגבי דבר אחד; הוא בדרכו לקנות
כלב. עודד יצא מהבית וניגש לכלביה הקרובה. הוא בחן
את הכלבים המוצגים ומיד ניגש לכלב תכול עיניים שפרווה
לבנה ומדהימה עטפה את גופו. מבלי לחשוב פעמיים ניגש
למוכר וביקש לשלם בעבורו. "גם אתה הגעת למסקנה שרק כלב
יוכל לעזור לך?" עודד לא הבין את דבריו אך ברור היה
לו שזה מתקשר לעובדה שהוא נמצא בכלביה כאן ועכשיו
ובקרוב יהיה לו כלב. "טיפים קטנים..." חזר ואמר לעצמו,
כדברי הזקן, קיבל את הכלב לרשותו, רכש רצועה וקולר,
החליט לקרוא לו פאקירה ויצא לדרכו. הכלב אכן היה מרהיב
ביופיו. הוא היה עדיין צעיר אך גופו היה מעוצב באופן
מדהים והליכתו הייתה בטוחה ואצילית. פרוותו הלבנה
המבריקה התנועעה בהתאם לתנועותיו ועודד היה פשוט
מוקסם.
"אתה באמת יפיוף פאקירה. אנחנו עוד נהיה צוות לעניין."
הוא הניח לכלב להוביל אותו ונהנה להביט בו בזמן שהלך.
"סליחה..." שמע קול לא מוכר ולא הפנה את מבטו מהחשש
שבכלל לא התכוונו אליו. "סלח לי לרגע אחד..." שמע את
הקול קרוב יותר. הוא משך את רצועת הכלב ונעצר. מולו
עמדה בחורה מדהימה וחייכה אליו. "כן....?" השיב בחשש
וחש כי בעוד רגע יתעלף. "הכלב שלך?"
שאלה בחיוך. קולה היה כמו מנגינה אין - סופית רצופת
צלילים ענוגים. פניה היו לבנות וחלקות, עיניה שחורות
בורקות ושיער תלתלים גולש על כתפיה. "ה... כן, הוא שלי."
הבחורה רכנה לעבר
פאקירה וליטפה את פרוותו "הוא כל יפה! איך קוראים
לו?"
"פאקירה." השיב והשפיל את עיניו. "איזה שם מקורי!"
התלהבה. "זה שם הודי. הייתה פעם בהודו? בן כמה הוא?"
התעניינה "הוא רק בן כמה חודשים." ניחש את גילו ועדיין
לא האמין שבחורה כל כך מדהימה בכלל פונה אליו.
"אני מתה על כלבים." הצהירה וחזרה למצב של עמידה
זקופה. היא חייכה אליו אך עודד לא מצא שום דבר שיוכל
לומר באותו הרגע. "אתה גר באזור?" שאלה לאחר מספר
שניות. הוא לקח שאיפה ארוכה של חמצן והשיב "כן, ממש
מעבר לכביש." הבחורה פקחה את עיניה בהתלהבות "יופי! אם
כן עוד נפגוש אותך ואת פאקירה. איך קוראים לך?" עודד
התרגש למשמע השאלה וסומק כיסה את פניו "עודד..." ענה
בקול חנוק. "ובכן עודד. אנחנו עוד נתראה." והיא נופפה
לשלום והמשיכה בדרכה. הוא נותר לעמוד עוד מספר דקות
ורגש חדש ולא מוכר הציף את כולו "תקנה כלב הוא אמר.
הכל שטויות!" והוא ליטף את פאקירה באהבה ופנה לביתו. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.